היה טוב או רע: הדיאלוג בין בוגרי הקיבוץ על הילדות שלהם

הרבה לפני עגבניות השרי והדיסק־און־קי, ישראל הצעירה הביאה לעולם עוד סטארטאפ ניסיוני: הקיבוץ. קשה להגיד שהוא עשה אקזיט מרהיב, אבל הוא בהחלט עורר עניין. צורת ההתיישבות הסוציאליסטית הייתה כל כך קיצונית וייחודית לציונות, שמכל העולם הגיעו מתנדבים וגם סתם מבקרים מזדמנים לראות את צורת החיים הזאת. המתגוררים בקיבוץ הגיעו לשם מאידיאלים נשגבים, רצון לחיות את החיים בצורה שהאמינו בה. ליישב את הארץ, להפריח את השממה, והכול כקבוצה אחת שוויונית. ומה עם הילדים? הם הרי לא בחרו בצורת החיים הזאת, ולא יכלו להתנגד לה. איך הם חוו את חוויית הקיבוץ?

חלק מילדי הדור השני והשלישי של הקיבוצים, שעוד לנו בלינה משותפת, אינם מותירים את השאלה ללא מענה. הספר של נאמן, שכבר כתבה על חוויותיה כבת קיבוץ יחיעם בספרה הראשון "היינו העתיד" הוא מעין המשכון לאותו הספר הראשון, ובו היא מקיימת שיח עם נחשון גולץ, שמעולם לא פגשה אבל גם הוא חווה חוויות דומות לשלה כשגדל בקיבוץ רוחמה. גולץ התפרסם בשנת 2000 כשהצהיר בריאיון ל"הארץ" שהוא מעוניין לתבוע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין על נזקי החינוך המשותף. טענתו הייתה כי התקנונים של הקיבוצים, שלפיהם הקיבוץ הוא האפוטרופוס של הילדים, הם בניגוד לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שבו האפוטרופוס הטבעי של הילד הוא ההורה. גולץ תבע את הרשם על כך שאישר את התקנונים ובכך גרם לו נזק.  

התביעה נדחתה בערכאה נמוכה, שם נאמר שאם התביעה תתקבל, כל ילד שגדל בפנימייה יוכל לתבוע את ההורים שלו. זו יכלה להיות נקודת פתיחה מעניינת לדיון בהבדלים בין ילדי פנימייה לילדי קיבוץ; תהייה האם מדובר בנכות רגשית של מבוגרים של אותה תקופה, גם בעיר וגם בכפר; ובכלל ניסיון להבין האם מה שילדי הקיבוץ חוו שונה ממה שחווים ילדים אחרים שגדלו בקהילה סגורה. גולץ מציין שברור שהיו ילדים שסבלו גם בעיר וגם בצורות חיים אחרות, אבל הקושי פה הוא המיסוד מטעם המדינה של פרקטיקת החיים. האם כיום אין פרקטיקות חיים שהמדינה מכשירה או לפחות עוצמת עין בעניינן, שיכולות לאיים על הילדים מלגדול בביטחון שמגיע להם?  

אלו שאלות שמרחפות מעל טענות גולץ וההתמודדות של נאמן איתן, אך זה אינו עיקר הסיפור. נאמן מנהלת דיאלוג כלשהו עם גולץ, שבתורו ניהל דיאלוג עם אביו וסבו, כותבי העלון של קיבוץ רוחמה, על האופן שבו הסיפור של כל אחד מהם סופר. אף שלגולץ יש תשובה חד־משמעית לשאלה האם היה לו טוב או רע בקיבוץ, נאמן שומרת על עמדה ניטרלית שגורמת לתהות האם הלשון הנקייה והמתבוננת שלה היא תוצר של היותה המספרת, האם חוותה מורכבות וקשה לה לספק תשובה אחת לשאלה והאם היא בכלל מרשה לעצמה לשאול אותה.  

הספר יצא לאחר 7 באוקטובר ועל כריכתו מופיעה היצירה "יומולדת לעומר", שמציגה את אחיה של היוצרת מיכל כרמון וחברי קבוצתו בבית הילדים בקיבוץ רעים. היצירה נשרפה עם ביתו של האח, שחולץ עם משפחתו באותו יום. אף שאין התייחסות ליום הספציפי, קשה להתעלם מהאיום הנוסף שהתממש מאז, שבו גם הביטחון הבסיסי ביותר נגרע מאותם ילדי קיבוץ. אחרי דור הלינה המשותפת, הדור החדש של ילדי הקיבוצים צריך להתמודד עם מציאות קשה אחרת, והפעם עם כל ילדי ישראל.