זיכרון צילומי: הספר המשלים לסרט על חייה של הצלמת היהודייה

ב־12 השנים האחרונות יצרה דבורית שרגל, עיתונאית ובמאית דוקומנטרית, גוף עבודה קולנועי נדיר בהיקפו על אודות הצלמת היהודייה־שוודית אנה ריבקין־בריק (1970-1908). ריבקין־בריק היא שחיברה, יחד עם הסופרת השוודית הנודעת אסטריד לינדגרן ("בילבי"), את סדרת ספרי הילדים המצולמים "ילדי העולם" ("אֶלֶה־קָרִי הַיַּלְדָּה מִלַּפְּלַנְד", "נוֹרִיקוֹ־סַאן הַיַּלְדָּה מִיַּפָּן", ועוד). שותפה נוספת לאותה סדרה הייתה לאה גולדברג, שתרגמה ועיבדה את הספרים לעברית. בסרטיה, ארבעה במספר, יצאה שרגל למסעות חובקי עולם כדי לאתר את אותם ילדים שצולמו ותועדו בספרים, ולגלות מה עלה בגורלם לאחר עשרות שנים.

כעת מצטרף לסדרה התיעודית גם ספר מודפס, "אם יש לה מצלמה ביד היא לא מפחדת". 36 פרקי הספר מכילים ביוגרפיה מפורטת על חייה ויצירתה של אנה ריבקין־בריק, לצד תיאור המסע הדוקומנטרי של שרגל בעקבותיה, ופרקים העוסקים בעולם ספרות הילדים בכלל ובשאלות מחקריות ותרבותיות הקשורות בו. ארבעת הסרטים והספר מנהלים ביניהם דיאלוג משמעותי ויוצרים יחד חוויה שלמה של צפייה וקריאה. השילוב בין הסרטים והספר הוא חידוש פורץ דרך בקולנוע הישראלי.

הנה דוגמה מובהקת לשילוב הייחודי הזה: בסרט הראשון בסדרה, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?", בת קיבוץ שצולמה לאחד מספרי הילדים של ריבקין־בריק לפני כשישים שנה, אומרת שהיא זוכרת מהצילומים בעיקר את עוזרת ההפקה היפה של אנה, שחיבקה אותה כל הזמן. כאשר היא פונה לחברים שצולמו איתה ושואלת "אתם זוכרים אותה?", כולם שותקים. בספר מביאה שרגל את סיפורה יוצא הדופן של אותה עוזרת הפקה. יצוין כי שרגל איננה מאכילה בכפית את הצופה־קורא ואיננה מקשרת בין הדברים; הקורא שצפה בסרט נדרש להיות ערני כדי ליהנות מחוויית הגילוי.

בעבור שרגל זוהי שליחות, כפי שהיא כותבת, "להעביר לדורות הבאים את גוף הידע העצום שצברתי על הצלמת היהודייה שנולדה בבלארוס בתחילת המאה העשרים, חייתה כמהגרת בשוודיה, הייתה מאוהבת בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל עוד לפני שדרכה על אדמתה... השפיעה על המונים, נגעה בלבבות, ריגשה עד מאוד, הביאה את העולם הגדול אלינו ושלחה אותנו לתור אותו" (עמ' 22).

ואולם עם כל המחויבות שהיא חשה כלפי דמותה של ריבקין־בריק, שרגל לא יצרה ספר "מטעם". היא לא ויתרה על אף ארכיון ועל אף עדות, כולל עדויות קשות. בהקשר זה, הפרקים העוסקים במשפחת המוצא של ריבקין־בריק הם מהחלקים החזקים בספר. שרגל משרטטת את ההיסטוריה המשפחתית באומץ ובחמלה, ומספרת על האם ההרפתקנית שהייתה בורחת מהבית לעיתים תכופות, משאירה לילדים ארגזי פירות גדולים שמהם היו ניזונים בכל זמן היעדרותה; על האחים שסבלו מבעיות נפשיות, הקימו בשוודיה קומונה אמנותית־ספרותית בשם "ספקטרום" והסתבכו בפרשיות רומנטיות; על הדיסלקציה שממנה סבלה אנה, ועל אב אוהב שהושיט לה את המצלמה הראשונה וקבע את מסלול חייה.

בהמשך מתוארים נישואיה לדניאל בריק שהיו כרוכים בפרידות ונסיעות ממושכות, הכרעות קשות סביב הורות שלא מומשה ("נכספתי לילדים... ונמנעתי מכך"), ועיסוק בלתי פוסק, על גבול האובססיבי, בשאלת הכסף והפרנסה. הפרטים הללו אינם רכילותיים; הם הופכים את דמותה של ריבקין־בריק לתלת־ממדית, ומסבירים מאילו חומרים היא ויצירתה עשויות.

אחוות עמים

פרסומה העיקרי של ריבקין־בריק התרחש כאמור סביב סדרת "ילדי העולם", סדרה אוניברסלית במהותה, ואולם בספרה מציבה שרגל זרקור גם על הזהות היהודית והציונית העמוקה של ריבקין־בריק, ועומדת על הקשר בין שאיפתה לתקן עולם אחרי השואה ובין רצונה ליצור ספרי ילדים אשר יובילו לאחווה בין עמים ומדינות. בין השאר מציגה שרגל מכתב ששלחה ללאה גולדברג אחרי מלחמת ששת הימים: "אין לנו מילים – ניצחון כה מפתיע. אגדי, ממשי! שוב הגנתם על מדינתכם ועל עמכם. ירושלים שוב מאוחדת. זה נראה כנס ממש... ישראל שוב מתחילה היסטוריה חדשה מבראשית" (עמ' 96). או קטע מתוך מכתב שנכתב במהלך מלחמת ההתשה: "כבד וקשה להם שם עכשיו עם כל המגויסים ומיטב הנוער בקברים. לעזאזל איזו אנושות" (עמ' 344).

תיאור הקשר של ריבקין־בריק לישראל מגיע לשיאו בפירוט קורותיה בשנה האחרונה בחייה, שבה שהתה בארץ. שרגל חושפת גם כי ארכיונה של הצלמת נמצא בישראל, וכי חלקו עבר הקפאה כדי לשמר את סרטי הצילום, והוא ממתין לשחזור. מתברר כי בשל הצילומים המרובים שביצעה אנה בישראל, הארכיון שלה נרכש בידי גופים ציוניים והועבר לירושלים.\

נקודה נוספת שהספר מדגים היא חשיבותו של אקו־סיסטם תרבותי. בניגוד לאגדות הרומנטיות בדבר "יוצר בודד", שרגל מציגה את אחד המפתחות להצלחתה של ריבקין־בריק, והוא הקשר שלה עם אושיות תרבות חשובות כלאה גולדברג ואסטריד לינדגרן. לא היה כאן רק שיתוף פעולה מקצועי, אלא גם אחריות מוסרית עמוקה זו כלפי זו. גולדברג ולינדגרן, למשל, ויתרו על תמלוגים וזכויות יוצרים כדי שאנה תרוויח יותר. גולדברג גם נאבקה למענה מול הוצאות הספרים בישראל, וניסחה קריאת כיוון לייחודה האמנותי: "בעבודתה של הצלמת נמסר משהו שהוא יותר ממסירת דמות חיצונית... אלא אותו דבר נפלא שהוא סימן היכר של אמנות, ההופך גם את הצילום לאמנות – ראייה מיוחדת מתוך יחס אישי אל הדברים שהם מאחורי הדמות" (עמ' 89).

הצגת הקשר של אנה ריבקין־בריק ליוצרות מובילות היא חלק ממהלך רחב יותר של שרגל, המבקש להציב אותה כיוצרת בינלאומית שלא עסקה רק בספרות ילדים, פופולרית ככל שהייתה, אלא פעלה גם במרחבים תרבותיים רחבים יותר. בכך מצליחה שרגל להחזיר לבמה יוצרת שמעשיה נשכחו או צומצמו לספרי הילדים בלבד, בעוד שמאחוריהם עומד קורפוס עשיר בהרבה.

כך למשל חושפת שרגל יצירות פחות מוכרות של ריבקין וכאלה שנעלמו, כמו הסרט הדוקומנטרי שצילמה במהלך מלחמת העולם השנייה, על קבוצת ילדים יהודים מגרמניה שהקימו "קיבוץ" בלב שוודיה. בפרק אחר היא מגוללת את סיפורו של תצלום "האישה החבאנית" — דימוי יוצא דופן של עולָה מתימן שריבקין־בריק צילמה באחד ממושבי העולים, ושזכה במהלך השנים לפרשנויות שונות ומשונות בהתאם לרוח התקופה. עם זאת, כאן ובמקומות נוספים בספר מתגלות שתי נקודות תורפה: הראשונה, לעיתים שרגל מסבירה כיצד יש להבין את היצירה של ריבקין־בריק ואת היחס אליה, במקום לפנות את המרחב הפרשני לקורא ולאפשר לו לגבש דעה בעצמו. השנייה נוגעת למישור העיצובי: לעיתים קרובות הדימויים של ריבקין־בריק מופיעים כליווי בשולי הטקסט, במקום לעמוד כיצירות עצמאיות בעלות כוח משלהן.

בפרקים המוקדשים לספרי הילדים שיצרה ריבקין־בריק בישראל – "מרים גרה בקיבוץ", "מלכת שבא הקטנה", "איה גדי וחמורו הקטן" ו"הרפתקה במדבר" – נוגעת שרגל בנושאים רגישים בתרבות הישראלית. כך למשל ב"מלכת שבא הקטנה", סיפור על ילדה שעלתה ממרוקו והפכה לילדת חוץ בקיבוץ, היא מציגה את תהליך יצירת הספר בשיתוף לאה גולדברג וגם את הביקורות שנכתבו עליו לאורך השנים, ומראה כיצד השינויים התרבותיים שעברה החברה הישראלית באו לידי ביטוי בקריאתו. בפרק אחר אנו מגלים כי קיים ספר אבוד של ריבקין־בריק על ילד מקיבוץ אפיקים, ספר שלא ראה אור, אך מתברר שנוצרה עבורו סקיצה ראשונית ובה 43 תצלומים מלווים בטקסטים של לאה גולדברג. הספרון נמכר במכירה פומבית ונעלם. אולי בעקבות עבודתה של שרגל, גם הוא יתגלה ויראה אור בשנים הקרובות.

קולנוע שמיועד לקהל

לצד חשיבותו ההיסטורית של הספר בהצגת סיפור חייה של אנה ריבקין־בריק, שרגל חושפת את הסודות שמאחורי הפקתם ויצירתם של סרטיה, וכיצד הצליחה לעשות זאת ללא תמיכה מקרנות הקולנוע. שרגל דנה גם בפער שבין "האמת הקולנועית" כפי שהיא מוצגת בסרטים ובין האמת ההפקתית, ומנסחת כאן את תפיסת עולמה: קולנוע של קהל, ולא של לקטורים ופרסים. חלקים אלה של הספר הופכים אותו לפריט חשוב בעבור כל קולנוען דוקומנטרי המבקש לפעול וליצור בכוחות עצמו.

כדי להבין את הישגה של שרגל כיוצרת סרטים, נציג בקצרה את מנגנון התקצוב של סרטים בישראל. המדינה מקצה מדי שנה יותר מ־100 מיליון שקל לתמיכה בקולנוע, באמצעות קרנות שמחלקות את התקציבים. יוצר המעוניין במימון חייב להגיש הצעה מפורטת, הנבחנת בידי לקטורים. כבר בשלב הזה מתחיל להיווצר הפער בין שאיפותיו של היוצר ובין השאלה "מה ימצא חן בעיני הלקטור".

יתרה מזו, הקרנות מתוגמלות לפי פרסים בינלאומיים; קרן שהצליחה "להביא פרס" תקבל יותר כסף בשנה הבאה. כך נוצר מצב שבו המערכת כולה מעודדת יצירה שמכוונת לעיניו של שופט אנין טעם בצרפת, ולא בהכרח לצפייה של קהל ישראלי (יצוין כי שר התרבות הנוכחי שינה את שיטת הניקוד שהייתה נהוגה עד היום, ויש לקוות שהשינוי יישא פרי). הדבר גרם לכך שהקולנוע הישראלי מתמקד בנושאים פוליטיים מובהקים או בסיפורים אישיים דרמטיים וחשופים, ותומך ב"יוצרים מוכרים" הפועלים בתבניות קולנועיות וצברו "הצלחה אמנותית מוכחת".

שרגל בחרה בדרך אחרת: היא לא ניסתה להתאים את עצמה ללקטורים, אלא דיברה ישירות עם הקהל באמצעות גיוסי המונים, הקרנות מרובות בפני קהל קטן, קשר ישיר עם צופים ויצירת קהילה חיה שמלווה את יצירתה ותורמת לה. בדיעבד, נוכח התקבלות הסרט בקרב הקהל, שרגל הצליחה לקבל תמיכה גם מקרנות הקולנוע. הסרטים נגישים לצפייה באתר של שרגל, וכאמור היא אף מקיימת הקרנות בפני קהלים שונים ברחבי הארץ.

באקלים תרבותי שבו "הצלחה" נמדדת בהפקות יקרות, פרסים ותקציבים מצד "קובעי טעם", שרגל מציבה חלופה מובהקת למערכת הממסדית הישראלית, שנעה סביב קרנות ופסטיבלים. הגישה הזו מביאה איתה גם מאפיין סגנוני ברור: הקולנוע של שרגל אינו "מושלם". "התפרים" הסיפוריים גלויים, והקריינות גוברת לעיתים על עוצמת הדימויים, אולם דווקא מתוך הבחירות הללו נבנה קולנוע שלם ובלתי אמצעי, שמזמין את הצופה להיכנס אל חוקי המשחק הייחודיים שלו. ברגע שמקבלים אותם, נוצרת חוויה מלאה ומהנה.

בחזרה אל הספר. לצד התוכן המרתק, הוא מציע תבנית קריאה פשוטה: פרקים קצרים יחסית, שעומדים גם בפני עצמם; אפשר לקרוא אותם כרצף סוחף, ואפשר "לשוטט" ולפתוח במקום שהלב והעיניים נמשכים אליו. זוהי בחירה ידידותית שמחזקת את תחושת המסע. ההמלצה שלי היא לצפות בארבעת הסרטים, ואז לקרוא את הספר. חוויית הגילוי מובטחת.