שבעה סיפורי ילדים על זקנים תמהונים

ליבי נוקפני קלות על הקדשת נדל"ן רוחני נדיר־המציאות זה, כשליש העמוד מקרב עמודי הביקורת הבודדים שלנו, לספר שאפשר לקרוא בארבעים דקות את כולו, כולל אחרית הדבר. אך רצו הנסיבות, ואל סדק שבין קריאה מתמשכת בעבי־כרס הצליח להידחק בזמן הנכון רק הדק הזה. האם לקטנים לא מגיעה זכות קיום? זכות נראוּת? זכה, וזכינו.

שמו של החיבור, "סיפורי ילדים", מתחכם. אלו סיפורים למבוגרים על מבוגרים, שמרוב מבוגרוּת נעשו מעין ילדים בתודעתם, משוגעים לאיזה דבר, תוהים על הראשונות ומתפלשים בתהייה. וכתובים הסיפורים בלשון בסיסית, דיווחית, נוחה לכאורה להבנתם של ילדים.

אשר לבחירה של הוצאת מקום לשירה ביצירת פרוזה, אפשר שגם הוא מבקש לומר דורשני. אין כאן יומרה לשירה ולא התחזות לשירה. מה שאין כן בלא־מעט כתבים בזמננו, דברי פרוזה מובהקים, המתבזקים בפלפליית ניקוד ומתקצצים בסכין אֶנטֶר ונוטלים כתר שירה ונימוקם עימם: פסק ההלכה של דוד אבידן, שכתב כידוע ששיר הוא מה שאני קובע שהוא שיר. אני משמע דוד אבידן, אך סבור העם: אני משמע אני.

אין אפוא יומרה שירית שקרית ל"סיפורי ילדים", אבל דווקא יש בו עשייה שירית שסממניה שיריים, כמקובל בסיפורי ילדים קטנטנים; ויפה טרח לשמרם חנן אלשטיין ביוצקו את הדברים מכד החלב של הגרמנית השווייצרית של פטר ביכסל, שנפטר השנה, אל כדי החרס של עבריתנו.

כגון זה. "הוא ראה מקרר ואמר: 'אהה'. הוא ראה טלפון ואמר: 'אהה'" (עמ' 34, סיפורו של "הממציא" שהמציא בהתמדה בעצמו המצאות שכבר הומצאו). וכגון זה. "האיש שלא רצה יותר לדעת כלום אמר: 'אני לא רוצה יותר לדעת כלום'. קל לומר את זה. קל לומר את זה. וכבר הטלפון צלצל" (עמ' 49, על איש שהחליט להתבודד כדי לא לדעת כלום עד שגילה שעליו לדעת הכול כדי לדעת מה לא לדעת).

אכן, גיבורי שבעת הסיפורים כאן הם תמהונים עקשנים. האחד מחליט ללכת בקו ישר, על כל מה שזה אומר כשהקו חוצה בניינים ואוקיינוסים, כדי לראות אם יגיע בחזרה לאותו מקום והעולם אכן עגול. משנהו מוצא טעם בחייו כשהוא קורא לכל דבר בשם של דבר אחר. קולומבוס בסיפור שלישי היה ליצן חצר שהתחבא ביער כמה חודשים כדי לחזור ולומר שמצא יבשת חדשה. איש אחד מילא את כל חייו בידיעה מוחלטת של מסלולי הרכבות ולא הצליח להבין מה מוצאים אנשים בנסיעה ממשית אם הכול כבר נמצא בטבלאות. בקצרה, מיני משָלים על ידע המחליף מהות וכדומה.

מה מחדש הספרון הזה על פני סיפורים אחרים הבוחנים מחדש, בעלילתם, הנחות יסוד? מה הוא מוסיף על ספרי חורחה לואיס בורחס, יואב בלום או אופיר טושה גפלה? אולי רק בגישה, המתבטאת כסגנון: בהתבוננות המתיילדת בשיגעונותיהם של הגיבורים, המגישה אותם בצורה שהיא באמת קצת שיר, קצת אגדה, קצת סיפור ילדים; מין מסך שמתוך הפְּליאה המיתמממת שלו על מעשי הגיבורים משתחזרת פליאתם של הגיבורים הללו על העולם.