"בוקר של שוטים" עוסק באוטיזם באופן שהקדים את זמנו

מראשית דרכה, הספרות המודרניסטית האיכותית העמידה בחזיתה דמויות לא שגרתיות, חריגות, תלושות, לעיתים דקדנטיות. הן היו זרות, שקטות, לעיתים לא ניתנות לתרגום או הבנה. חלקן בדיעבד היו פוסט־טראומטיות (למשל דמויות של ג'יי־די סאלינג'ר). לעיתים הן מאתגרות את המערכת, לעיתים מהלכות על התפר בין מה שהמערכת מכנה "מתַפקדים" ובין התהום, שלא תמיד מחוברת בגשר אל ההוויה. הספרות פרשה שוליים, ועם הזמן הרחיבה אותם. אך גם בשוליים יש מדרג ויש שכבות, יש שפת שוליים ויש מה שמתחתיה. יש מי שלא יכלו להתנהל בעולם ויצרו מציאות חלופית הרסנית (למשל דמויות מדור הביט), אבל ישנם אלה שמלכתחילה לא היו מסוגלים לדבר בשם עצמם, ונתפסו כבעלי לקות שכלית או קוגניטיבית, ובעיקר כנחותות מכל בחינה.

כזו היא דמותו של עוזאי, המצויה בחזית הרומן "בוקר של שוטים" מאת יצחק בן־נר. הרומן יצא ב־1992, ושוגר לאחרונה שוב לעולם עם עטיפה אחרת, פתח דבר של הסופר עצמו, ואחרית דבר מאת עודד מנדה־לוי, שנועדה להסביר את המהלך.

עוזאי, מושבניק צעיר, הוא בן למשפחה שחוותה שכול נורא, ומאז "הכל נעשה לבן" (עמ' 43), כלשונו. הוא תופס את המציאות באופן ייחודי, אומנם עם הרבה רגישות ואמפתיה, אבל גם עם קשיי הבנה של סיטואציות חברתיות וכיצד להתנהל בכלל במרחב האנושי. עוזאי חווה לא פעם הצקות סדיסטיות של בריונים, ויש לו חור ענקי בלב. החור הזה דווקא מהווה עבורו כן שיגור לצאת אל העולם (בניגוד לרבים כמותו, בני דורו וגילו, שישבו בבית או במוסדות מיוחדים) לחפש אהובה דמיונית למחצה שראה פעם, ושדי ברור שלעולם לא ימצא.

התביישו וניסו להסתיר

ב־2014 יכתוב גרהם סימסון את "פרויקט רוזי", שבו יתואר מסעו של דון טילמן, אוטיסט בתפקוד גבוה, בחיפוש אחר אהבה. עוזאי רחוק מאוד מטילמן – הן מבחינת יכולותיו האישיות, והן מבחינת התקופה. טילמן, עם טרמינולוגיית הצרכים המיוחדים של ימינו, חי בעולם הרבה יותר עוטף, מאפשר ומכיל. עוזאי חי בפער גדול בין יכולותיו האמיתיות החבויות, ובין האופן שבו העולם תופס אותו. "אני עוד הייתי מנסה להסביר להם והייתי אומר, מה, אני לא מפגר. אני סך הכול חריג. אבל רוב האנשים הגסים, שאין להם סבלנות, אומרים, לך, יא מפגר, או מופרע. או משוגע. או מטורף. או דפוק" (54).

המצוקה האמיתית שלו נוצרת קודם כול בבית, מול משפחתו הגרעינית. מצד אחד היא מקבלת אותו (לא שהייתה לה ברירה, בהיעדר מוסד קרוב); מצד שני היא לא מפסיקה ללעוג לו, להסיר ממנו כל ביטוי קלוש של ביטחון. משפחתו לא רואה את האדם מבעד הקושי שלו לבטא את עצמו, ואולי איננה מסוגלת להתמודד עם המצוקות שלו, עד שלעיתים נדמה כי היא מפגינה חוסר אכפתיות וחוסר נכונות להתגייס עבורו, אפילו מינימלית.

בני המשפחה לא רואים שעוזאי לרוב מבין אחרת, לפעמים מבין חלקית, לפעמים באיחור, אבל לפעמים מבין טוב מכולם. חשוב להבין: אלה היו פני הדברים בעבר ברוב המשפחות עם ילדים בעלי "צרכים מיוחדים". מערכת החינוך לא נתנה כלים הסברתיים או תפעוליים, גם לא קופות החולים, ורוב המשפחות התביישו וניסו להסתיר. במובן זה, משפחתו של עוזאי איננה שונה מרוב המשפחות בסוף שנות השמונים או תחילת התשעים.

ביטוי נוסף לכך ניתן למצוא באחרית הדבר, שבה מתאר מנדה־לוי את התגובות שקיבל הספר כאשר פורסם לראשונה. המבקר אבנר הולצמן תהה באיזו מידה עיצוב המנטליות של עוזאי מתקבל על הדעת מבחינה פסיכולוגית, ואם אדם כמוהו מסוגל בכלל לייצר מונולוגים סדורים של אינפורמציה סיפורית. בתיה גור זיהתה היעדר אמינות בתודעת הגיבור, והתקשתה להשתכנע ביכולתו לתאר תמונת עולם. כך הגיבו גם אחרים, מתוך הידע המוגבל, המקובע, של אותה נקודה בזמן.

הצצה אל עתיד אפשרי

אכן, הספר כולו מבוסס על זרם תודעה טוטאלי של עוזאי. שוצף ללא הרף, ללא הפוגה, לא קל לקריאה. הרבה רעש לבן, עילגות מכוונת, חוסר קוהרנטיות, כושר המצאה שפתי, הומור לא נגיש, לעיתים רבות ארכני. אבל אם מתרכזים, ניתן לראות מבעד לסבך רגעים של תובנות יוצאות דופן, פיוטיות. רגעים של רגישות, שבאה לידי ביטוי בעיקר בקטעים שבהם עוזאי מתבונן בחטף באביו, שאיננו מתאושש מהטרגדיה. לא פעם הוא מסתובב בכפר רק כדי לא להיכנס הביתה ולראות את "אבא שלנו מתבהה לו ולא רואה כלום" (עמ' 107).

לעיתים הוא לא עומד בפיתוי, כמו בעמוד 226: "באמצע הלילה, אז אבא שלי, בחדר השני, הוא התחיל פתאום להתייפח בקול נוראי, כמו מקדח חשמלי, כאילו שהוא אמר, ככה אני עוד חי, אבל ההתייפחות האיומה שלו היא ממש התקדחה לתוך הגוף שלי והיא הקפיאה אותו עד שלא יכולתי ממש לזוז. איך פחדתי שעכשיו בדיוק הוא הולך להתפוצץ מהצער שהתמלא לו בתוכו".

הבחירה לתת לעוזאי את הבמה הבלעדית – מונולוג נטול פילטרים של מי שנמצא "מחוץ לשפה", ולמעשה גם מחוץ לעולם – היא לא רק מהלך סגנוני נועז, אלא גם מהלך אתי חשוב. באופן מופגן, בן־נר לא מנסה להסביר אותו, להנגיש אותו, ולא מציע לו שום שמץ מהספקטרום שבין תקווה לגאולה, אלא רק להמשיך לשקוע בתוך עצמו.

עם זאת, יש רגע אחד שמזדהר בחטף: במסגרת חיפושיו חסרי התוחלת אחר אותה אישה, הוא פוגש באישה אחרת (שבאופן אירוני דווקא מעוניינת בו). הוא כמובן לא יודע כלל איך להתנהג איתה, מה לעשות, מה לא לעשות. ואולם השיחה ביניהם היא רגע מופלא של שתי נפשות שונות לחלוטין, שלכאורה דבר לא יכול לחבר ביניהן. עוזאי מתוודה על חריגותו, על מעט מקשייו, על עולמו, והיא, שאינה משכילה בלשון המעטה, או בעלת ניסיון חינוכי כלשהו, אומרת לו: "דווקא מי שרוצה להיות כמו כולם ומתנהג ומדבר כמו כולם, הוא זה שלא בסדר. דווקא החריגים הם המיוחדים. צריך הרבה אומץ, האישה היא אמרה, להעז להיות חריג" (עמ' 97). רגע חטוף שהוא הצצה אל עתיד אפשרי.

מחווה מרשימה לאנטי גיבור

מבעד לעיני הדמות אפשר לחוש גם את ישראל של אותה תקופה, באה ונכנסת, מובנת יותר או פחות. ראשית, הסביבה הטבעית של עוזאי. אותו כפר שבו הוא גר עם משפחתו נקלע לקשיים כלכליים ומחפש את דרכו, חסר אונים נוכח הקפיטליזם הצועד כמו פיל אפילפטי במשק החרסינה המקומי, מאיים לפורר את שאריות הקהילתיות.

יש הרואים ברומן תמרור אזהרה מוקדם המבשר על תהליכים כמו פופוליזם, התפוררות האמון במוסדות, קריסת הגבול בין אמת לבדיה בשיח הציבורי, ואווירה של אלימות וקיצוניות המאיימת להתנגש בכל הערכים הזהותיים של הישראליות. הדברים נכונים במידת מה, אך אינם ייחודיים לרומן זה. תמיד ניתן היה לראות בלא מעט רומנים ואף סרטים, מבעד לפיסות ריאליזם אותנטיות ומבעד לאישי, גם את הציבורי והלאומי, ורבים מסדרים את תפיסת העולם שלהם לפי פרטי המידע המתאימים להם.

בניגוד לאחרים, אני לא מזהה ברומן "כוח נבואי". דווקא רומן אחר של בן־נר, "מלאכים באים", שראה אור לראשונה ב־1984 ויצא שוב ב־2016, מבטא זאת יותר: מסופר שם על איש מחשבים תל־אביבי החי את חייו גדושי המותרות, בלי שיהיה מעורב במציאות העכורה סביבו. שלוותו מתנפצת ערב אחד כאשר שלושה אברכים מתנפלים עליו, טופלים עליו האשמות, עושים בו מעשים ומכים אותו מכות רצח. בן־נר פורש שם חזון ספרותי קודר אך מפוכח של ישראל עתידית. אף שהספר נכתב בעשורים שבהם הדמוגרפיה החרדית עדיין לא תורגמה לעוצמה פוליטית של ממש, הוא מתאר קריסה הדרגתית של הסדר החילוני והממלכתי במדינה; הדמויות החילוניות־ליברליות נמחצות בין פחד, ציניות והשלמה פסיבית, ואילו הציבור החרדי מוצג כגוף מלוכד, אידיאולוגי וחסר פשרות.

אם נשוב ל"בוקר של שוטים", הוא קודם כול ואחרי הכול מחווה פואטית מרשימה לאנטי־גיבור ספרותי ייחודי, בלתי נשכח, חשוב ספרותית, חברתית ותרבותית. נכון, כפי שלא מעטים שמו לב, יש לכאורה בעיה במה שקרוי "עלילה"; נדמה כי הספר לא מתקדם ליניארית, אירוע אחר אירוע. כמו נגזרת של האופן שבו עוזאי תופס את המציאות – כאילו תודעתו וזרמתה מכפיפים את כל המתרחש, מסכסכים את היחסים הרגילים בין עיקר וטפל, מה משמעותי ומה פחות, מייתרים את הצורך באירוע דרמטי מכונן אחד או שניים, או אפילו רחמנא ליצלן קונפליקט אפלטוני קלאסי. הדבר מוסיף מן הסתם לתחושת חוסר הנוחות שמלווה את הקריאה, אך הספר מפצה על כך בלא מעט רגעים מעוררי מחשבה ובאותו עולם חלופי לעברית, הממציא את הטרמינולוגיה הייחודית שלו תוך כדי תנועה, תוך כדי רגעים היוצרים פיוטיות מיוחדת.

זהו רומן שממשיך להדהד אחרי הקריאה בו, מעמיד כל קורא בפני הראי הפרטי שלו, שלעיתים מורכב מסטריאוטיפים ודעות קדומות, ולעיתים, אף בלי להיות מודע, הוא חלק ממנגנונים של שיפוטיות והדרה. האם יש לו סבלנות ללכת עד הסוף עם קול כה לא שגרתי ולא מזמין? האם הוא מוכן להתגמש בפני תודעה שמסרבת להתיישר?

זהו אולי ההישג העמוק ביותר של בן־נר: הוא לא רק כתב דמות בלתי נשכחת, אלא גם הציב את הקורא מול הרפלקסים שלו עצמו. אם קראתם ולא חשתם לרגע את מה שאותם מבקרים מסוף שנות השמונים חשבו, או התקוממתם נוכח היחס שעוזאי קיבל מאביו ואחיו, יש בכך להראות את הדרך והטרנספורמציה שחלקים גדולים מהחברה שלנו עברו. יש בכך להמיר מעט מתחושת המועקה שעולה מהקריאה, לתחושה בלתי זחוחה בעליל של אופטימיות זהירה.