אחרי 70 שנה, אחד הספרים הפופולריים של ד"ר סוס מתורגם לעברית

ספרי ד"ר סוס הם מעמודי התווך האהובים והמוערכים של ספרות הילדים העולמית, ובישראל תורגמו עד היום יותר משלושים וחמישה מספריו. הספר "הורטון שומע הו", שפורסם ב־1954 ונחשב לאחד הפופולריים שבספריו, הפך למוכר במיוחד בזכות העיבוד הקולנועי המצליח מ־2008, "הורטון שומע מישהו". כעת הספר זוכה סוף־סוף לתרגום עברי ומקבל מקום על מדף הספרים הצבעוני של ספרי ד"ר סוס.

גיבור הסיפור הוא הורטון, פיל עדין נפש, שיום אחד, במהלך טבילה בבריכה, שומע קול. הוא מחפש את מקורו ומגלה שהקול מגיע מגרגר אבק זעיר שעליו מתקיימת עיר בשם הוּוּ. הוא מחליט להגן על אנשי העיר, אף שהחיות סביבו לא שומעות דבר ולועגות לו שהוא הוזה. ההגנה על הגרגר תובעת ממנו מאמץ גדול, עד כדי סיכון עצמי, כאשר תושבי העיר הזעירה צועקים להגנה ומקווים שעוד מישהו ישמע אותם מלבד הורטון. ברגע האחרון מצטרף קול קטן נוסף מקרב אנשי העיר, מטה את הכף - ופתאום כולם שומעים.

הספר מציע את מה שספרי ד"ר סוס יודעים להציע: עלילה קצבית, הגזמות מרהיבות, שפה צבעונית והמצאות מילוליות. התרגום של לאה נאור, שזכתה בעבר בעיטור אנדרסן היוקרתי על תרגומי ד"ר סוס, עושה חסד גדול לסיפור בשימור הטון השובב ובעברית שופעת צבע.

מעבר לקסם הספרותי, הסיפור מציע כמה אמירות ערכיות. הראשונה מדגישה את שאלת הערך והשוויון – הקטן איננו נחות מן הגדול, וגודלו של היצור אינו תנאי לזכאותו לחיים ולהכרה. אמירתו של הורטון, "יצור הוא יצור, אם קטן או גדול", מקבלת משקל מיוחד דווקא מפיו של בעל הכוח, הבוחר לעצור, להקשיב ולהותיר מקום לזעִיר (וגם העיצוב מדגיש זאת, באמצעות הדפסת קולות אנשי העיר בפונט מוקטן). האמירה השנייה מציגה את ההתמדה כעמדה מוסרית – לא כעקשנות לוחמנית אלא כפעולה רצופה של אחריות, הגנה ותשומת לב, ההופכת לאורך הזמן את הספקנות והלעג להכרה ממשית.

הסיומת המכריעה מתרחשת הודות לדמות האחרונה בעיר שלא השמיעה את קולה. ראש העיר מוצא ילד שעסוק במשחק יו־יו, גורר אותו למגדל מתוך אמונה שאולי תוספת הכוח הקטנה הזו תחולל שינוי: "אֶל מִגְדַּל אֵיְפֶלְהוּוּ הֵם עָלוּ בִּדְהָרָה / וְרֹאשׁ הָעִיר אָמַר: זֹאת שָׁעָה שְׁחֹרָה! / זֶה הַזְּמַן לְכָל הוּוּ, זָקֵן אוֹ צָעִיר / לָבוֹא, לַעֲזֹר, לְהַצִּיל אֶת הָעִיר! / לִצְעֹק וְלִצְרֹחַ בְּקוֹל רָם חָזָק! / אָז בָּחוּר, פְּתַח אֶת פִּיךָ, תִּצְעַק! תִּצְעַק!"

הסיפור מעצב אפוא את ההכרה בכוחו של החלש משני כיוונים: בדאגתו העקבית של הורטון לאנשי העיר הזעירה, ובאמונתו של ראש העיר בילד הקטן, האחרון שטרם השמיע את קולו. העובדה שדווקא הקטן מכולם מציל את המצב, מציעה לקוראות ולקוראים מסר צלול: גם הקול הצעיר והזעיר יכול לשנות את התמונה כולה.