מעטות הסופרות שמעזות לכתוב רומן בלשי בן כמעט אלף עמודים, ומצליחות להחזיק את הקוראים דרוכים עד השורה האחרונה. ג'יי.קיי רולינג – כאן בשם העט רוברט גלבריית – עושה זאת שוב, באותה המיומנות והקסם שמזכירים למה היא מלכת הסיפורים. היא מוכיחה שאין דבר כזה "יותר מדי" כשמספרים סיפור טוב, כזה שאתה רק רוצה ללכת לאיבוד בתוכו ולהתנתק מהעולם שבחוץ.
"קבר דוהר", השביעי בסדרת הבלש קורמורן סטרייק ושותפתו רובין אלקוט, הוא רומן עצום־ממדים, אפל ובשל, שמערב חקירה בלשית עם חקירה אנושית על אמונה, שליטה וחירות, ועל המחיר שאדם מוכן לשלם כדי להאמין במשהו.
הפעם פונה לסוכנות הבלשים סר קולין אנזור, המבקש לאתר את בנו ויל, צעיר מבריק על הרצף האוטיסטי שנטש את לימודיו באוניברסיטה והצטרף ל"כנסייה ההומניטרית האוניברסלית" – כת מסתורית המבטיחה למאמיניה אהבה וחופש. ויל ניתק קשר עם משפחתו, התעלם מתחנוני אימו הגוססת המבקשת לראותו, ונבלע בעולם סגור המונהג בידי פאפא ג'יי הכריזמטי. כאשר כל הניסיונות לאתר אותו כושלים, רובין חודרת אל הכת בזהות בדויה. עד מהרה היא מגלה שמאחורי מעטה הרוחניות מסתתר עולם של דיכוי. רולינג מציירת עולם עשיר וקודר, הכולל את היסודות הקלאסיים של כת – הערצת מנהיגים, רעב, חסך שינה, עבודת כפיים מתישה, ניקוז משאבים כספיים, השפלות, ניצול מיני וניתוק מהעולם החיצון.
הכי מעניין
בתוך המציאות הזו – נטולת זמן, ללא שעונים, לוחות שנה או אינטרנט – רובין נאלצת ללכת בין הטיפות: לאסוף ראיות לפשעים ולחשוף את האמת מאחורי מיתוס "הנביאה הטבועה" של הכנסייה – ילדה בת שבע שטבעה בנסיבות מסתוריות, המופיעה בפני המאמינים בחזיונות על־טבעיים וכופה עליהם ציות.
| צילום: ללא
כמו בסדרת הארי פוטר, גם כאן ממשיכה רולינג להרחיב את העולם הספרותי שלה. כל ספר ארוך ומורכב יותר מקודמו, ודווקא רוחב היריעה של הסיפור מאפשר את עושרו: עיצוב דמויות מדויק, ודיאלוגים שנונים. עלילות המשנה – מהיריבוּת עם סוכנות בלשים מתחרה, דרך הקשרים בין הכת לעברו של סטרייק, ועד סגירת המעגל הטעונה מול דמות מעברו – מוסיפות עומק וצבע, וכמעט לא נוצרת תחושה של עומס.
מבוך פסיכולוגי
בספר הנוכחי הדמויות הראשיות עוברות דרך עם עצמן, בתנועה כפולה: בעוד סטרייק מתכנס פנימה, רובין נעה אל תוך האש. סטרייק – עדיין אותו אנטי־גיבור קודר וצולע, חריף־שכל ומופנם, עם שם שאיש אינו מבטא כראוי – מראה סימני עייפות מאורח החיים הפרוע שליווה אותו עד כה. הוא רזה יותר ובכושר גופני טוב יותר (סוף־סוף יש פחות אזכורים לכאב בגדם, מוטיב חוזר לעייפה בספרים הקודמים). ההמבורגר והצ'יפס השמנוניים שאהב עדיין כאן, אך אכילתם מלווה ביסורי מצפון; גם הנשים הרבות בחייו פינו מקום לאדישות. “בפעם הראשונה מאז פגש את רובין”, כותבת רולינג, “לסטרייק לא היה שום עניין בקשרים מיניים נפרדים לשם הסחת דעת".
כאשר בכל זאת מגיעה "ההסחה" באמצעות קשר קצרצר עם ביז’ו – דמות פרובוקטיבית והמונית, כמעט פרודית – רולינג איננה טורחת להעניק לה עומק או שמץ של חן. לצד ההתפתחות שהוא עובר, סטרייק אינו מאבד גרם מקסמו הקודר והעוקצני. הוא מוסיף להתמסר לחקר האמת כייעוד, שומר על לקוניות ועל רתיעתו מפרסום, ומתרחק במכוון מהזירה התקשורתית. השינוי אינו גורע ממנו אלא מוסיף רובד חדש של כמיהה שקטה למשמעות בעולם עייף וציני.
מולו, רובין חזקה מאי־פעם. היא נחושה, ממוקדת, בעלת ביטחון עצמי גובר והכרה ביכולותיה, ולא פעם משרטטת קווי גבול ברורים בחייה האישיים והמקצועיים. רובין מקבלת הפעם את מרכז הבמה, ויש בכך סיפוק: ממזכירה זמנית בספר הראשון, היא צמחה לדמות מורכבת שיכולה להחזיק את הסיפור על כתפיה. תפקידה דורש אומץ, משמעת עצמית ומאבק, וזאת מבלי לוותר על האמפתיה והפגיעות שהפכו אותה לאנושית ונוחה להזדהות.
אלא שתפקידה איננו מאפשר לקורא להיות נינוח. היא מסתננת למבוך הפסיכולוגי של הכת, ונלכדת בהדרגה ברשת השליטה שלה. אחרי חודשים ארוכים תחת משטר נוקשה, תנאי מחיה סגפניים ועיניהם החשדניות של הממונים בקהילה, קשה שלא לחוש חרדה לגורלה. גם אחרי היציאה הדרמטית שלה משם, העלילה נמשכת בקצב מהיר.
המסע של רובין אל לב הכת מעלה שאלה רחבה על הצורך האנושי להאמין שמישהו, איפשהו, יודע את האמת, ועל המחיר שצורך כזה גובה. הסיפור חוקר את פגיעותם של צעירים אידיאליסטים המחפשים משמעות, ואת האופן שבו האמונה יכולה להפוך לכלי של שליטה, באמצעות שטיפת מוח כמעט ביולוגית שמפרקת את האדם רובד אחר רובד, תוך שגבולות הגוף והרצון מיטשטשים. הפרט מוותר על ספקותיו, וההשפלות, כמו הצורך באהבת הקהילה, מביאות לאובדן הקול הפנימי.
דרך רובין, הנשאבת פנימה ומתחילה לשנן את מנטרות הכת, גם הקורא נסחף אל מנגנון הגזלייטינג המתמיד של חברי הקהילה, ולמונחים המקבילים שלהם לתיאור המציאות. "הם מאלצים אותך להסכים ששחור זה לבן ולמעלה זה למטה", מתארת רובין, "זה חלק מהצורה שבה הם שולטים בך".
מפזרת פירורים
נראה כי הסיפור הזה, שבמרכזו אישה הנאבקת לשמור על קול עצמאי בתוך מערכת מניפולטיבית, מהדהד גם מעבר לדפי הספר: רובין נושאת על גבה את הסיפור של רולינג עצמה, סופרת שעומדת על זכותה להשמיע דברים ברורים גם כשהם לא אופנתיים. עמדותיה השמרניות של רולינג, בין השאר בנושא הטרנסי, מעוררות מחלוקות עזות ברשתות החברתיות ובתקשורת. גם בעלילת הספר, דמויותיה נאבקות להוציא את האמת שלהן לאור חרף המכשולים. בכך היא מציבה מראה לעידן הפייק שבו האמת הפכה למוצר שיווקי.
"הכנסייה ההומניטרית האוניברסלית" מתוארת כמכונת יחסי ציבור משומנת – ארגון חמוש בעורכי דין יקרים המעצבים את הנרטיב כרצונם. הסופרת נעה שוב ושוב בין הנרטיבים - זה של הכת מול זה שצועק על עוולותיה – אבל אינה נלכדת בערפל היחסי ומציבה אמת שאינה יחסית, בקולו של סטרייק לאחר פענוח התעלומה. זהו קול צלול וחד, מול מי שמבקשים לעוות את המציאות. רולינג איננה מסתפקת בהוקעת הרוע בלבד, אלא מביטה גם פנימה. אף שהיא מתבוננת בחמלה בצורך האנושי להשתייך, היא מציבה קו ברור בין אמונה לשעבוד.
כל מי שמכיר את הסופרת יכול לנחש שהיא לא תאפשר לרעים לנצח. גם כאן היא מזכירה שתמיד יימצא מי שיזהה את האמת מבעד לרעש ויעז להפיץ אותה, גם במחיר חייו. מוקדי האומץ הקטנים האלה הם שמאפשרים לבלשים להפוך את הקערה על פיה.
המתח בין עצמאות להשתייכות איננו מתקיים רק בזירת הכת, והוא חודר גם למערכת היחסים שבין סטרייק לרובין. ישנם סופרים שחוקרים פשעים, ויש כאלה שחוקרים בני אדם; רולינג עושה את שניהם בעת ובעונה אחת. בעוד קצב העלילה הבלשית נע במהירות, הקשר בין השניים, הנע בין אינטימיות לאיפוק, בין הומור לגעגוע, ואף פעם ללא פורקן – מתפתח באיטיות מורטת עצבים. בשלב זה המרחב הרומנטי ביניהם כבר דחוס כל כך, שלקורא נגמר האוויר. למרות התחושה שהלימון הרומנטי נסחט עד תום, רולינג מצליחה לשמור את העניין על אש גבוהה. הקוראים מחכים לניצוץ, והיא יודעת את זה.
אפשר לקוות שאפילו אם הסופרת הייתה מרחמת על קוראיה ומאפשרת לגיבורים להיכנע סוף־סוף לחוקי הטבע ולהיות יחד, מערכת היחסים ביניהם לא הייתה מאבדת מקסמה; אבל ייתכן שאפילו רולינג, מוכשרת ככל שתהיה, אינה יכולה להתעלות מעל המגבלה האנושית ולפתור את החידה העתיקה: איך שומרים על הקסם כשהאהבה מתממשת. האנרגיה האצורה שבמערכת היחסים הזו היא הדלק המניע את הסדרה, החוט המחבר את חלקיה בקשר ההולך מעמיק מספר לספר, בעוד העלילות הבלשיות מתחלפות בכל פעם, ככל שהן סוחפות ומלאות תהפוכות. כשם שסיפור הדמויות עומד היטב גם בלי התעלומה שסביבו, סיפור המתח מצליח להחזיק גם כשהפרטים האישיים נדחקים הצידה.
הרומן אינו רק בלשי במובן הקלאסי; הסיפור האנושי חשוב לא פחות מהאקשן.במישור הבלשי, רולינג שומרת אמונים לז'אנר אך גם חורגת ממנו. היא מפזרת רמזים קטנים שבעזרתם אמור הקורא להרכיב את הפאזל לצד הגיבורים, אך הפאזל כה מורכב עד שכמעט בלתי אפשרי לעקוב אחר מסלול הפענוח. כל פרט אקראי עלול להתגלות כרמז - תמונה מטושטשת של דמות במסכת חזיר, או אזכור נסיעות של דמות שולית לאותו היעד לפני שנים רבות. הספר גדוש לעייפה בפרטים, והחיבורים ביניהם רופפים; הפירורים הפזורים בדרך קטנים מכדי שהקורא יוכל לאסוף אותם יחד.
צריך להגיד שהמתח לא נפגע, והקריאה נותרת ממכרת; רולינג בוחרת להעדיף את החוויה על פני הריאליזם. בסופו של דבר, זו זכותו של הבדיון. במציאות היומיומית הריאליזם מצוי בעודף, ואילו הספרות מאפשרת סוף טוב, כזה שתלוי פחות בדיוק ויותר בקסם.
ארוכה הדרך לחירות
"קבר דוהר" הוא נדבך נוסף בעולם הסבוך והאנושי של רולינג, העוסק באובדן האני בתוך אמונה טוטאלית, ובמאמץ לשוב ולמצוא קול עצמאי; הדרך החוצה אל הכאוס של החירות ארוכה, כואבת ובלתי ודאית. בתנועה נגדית, מאזנת, סטרייק עושה צעד כלשהו לעבר רובין. גם כאן נדרשת אמונה, אומנם מסוג אחר: התנועה לקרבה נובעת מאותו צורך אנושי בשייכות, ודורשת מידה של אמון עיוור והתמסרות. האהבה, כמו הלהט הדתי, עלולה אף היא להפוך לשעבוד, וכמותה לשמש גם שער לגאולה.
הנכונות של סטרייק להיפגע היא מעשה של חירות, מענה שקט למאבק שבלב הספר בין בדידות להתבטלות; הניסיון להאמין במישהו מבלי להיעלם בתוכו הוא גשר שברירי מעל לתהום.
לפני ואחרי הכול, "קבר דוהר" הוא פשוט סיפור מרתק. כשסגרתי את הספר חשתי רצון להישאר שם עוד רגע, במפגש עם סטרייק ורובין, כמו עם חברים ישנים שחזרו לביקור; להצטרף אליהם לנסיעה ארוכה לנורפוק בין הנופים האפורים של אנגליה, או לבר ויקטוריאני עמוס עשן ודיאלוגים מחממי לב, להקשיב למחשבותיהם, לפענח איתם – ולקוות.