בין חברות לשנאה: שיעורי ההתבגרות של "החוקים של הבנות"

אם אתם רוצים להיזכר כמה לא פשוט להיות בן נוער, אתם מוזמנים להיכנס בשערי התיכון חינוך סביבתי בשדה־בוקר, שעליו כותבת מיה יסעור ב"החוקים של הבנות", שהוא קפסולת זמן מנחמת ומבהילה של נעורים בסוף שנות ה־90 בואכה שנות האלפיים. בקריאת הספר הקצר והדחוס הזה, שמזכיר עם אילו קשיים נאלצו נשים להתמודד אז ולאיזה עולם התבגרו נערות, מבינים שלפחות בנושא הזה קצת התקדמנו.המגורים בפנימייה מרוחקת מההורים מצליחים לבנות חברה שבה לכל אחד מהצעירים יש תפקיד. הם מסתדרים נהדר, אבל הדברים לא כל כך פשוטים. יחד עם חוסר ההסתמכות על המבוגרים, נוצר חוסר יכולת להבחין במצבי מסוכנות בגיל שהוא קריטי לכך. בחסות הנעורים והקלילות נוצרים מצבים קשים, ואין יד מכוונת שתגיד שפה אפשר לעצור ושם אסור להמשיך

בקלילות אגבית הצעירים בפנימייה עוברים נפילות נפשיות ופיזיות. לפעמים הם אפילו לא יודעים את עומק הנפילה, כי הם צעירים מכדי להבין שבכלל מדובר בבור. וכך, רבים מהפרקים הקצרים מסתיימים בחוסר הידיעה. "שנאנו והקשבנו. למדנו ושנאנו". עד הסוף, עד ההתבגרות, המספרת לא בטוחה שהיא יודעת איך בדיוק חיים, ואין אף אחד שיספר לה.

ואולי זה קשור לחוויה הנשית. אישה אינה נולדת אישה, היא נעשית אישה. כך דרשה סימון דה־בובואר, והספר הזה כמו נכתב בצילה של אותה האמירה.

המספרת, שהגיעה לתיכון באיחור ונקראת בפיהם "החדשניקית", משתוקקת להשתלב ולהבין את הקודים של החברה החדשה שנכנסה אליה, ובמובן זה אולי גם היא מחקה את התנועה הזאת של הנשיות: מתחילה עם חיסרון מובהק, ובכל זאת מנסה בכל הכוח ועם מעט האמצעים ברשותה. בכל זאת, הסכנות שרודפות נערים שהוצאו מהבית מסיבות שונות, גם אם לפנימייה שנחשבת "טובה", הן כאין וכאפס לעומת הסכנות הנשקפות לנערות באותו המצב.

אף על פי שכל הבנות חברות, שומרות זו על זו, מסונכרנות בכל פרט ופרט, מעודדות ודואגות, מתישהו זה ייגמר - בכל זאת העולם מלמד אותן לשנוא זו את זו. האימהות, או פשוט סתם נשים מבוגרות, נחוות בעיני הצעירות כמכשפות זקנות ועלובות ולא כמדריכות רוחניות. הפרד ומשול פטריארכלי שבו מי שמפסידות הן תמיד הנשים: הנערות לא מסתכלות על המבוגרות כסמכות או דמות מובילה, ואז גדלות להיות מבוגרות שאין להן מושג לאן ללכת, ונאלצות, בתורן, להתמודד עם מבטה העקום של החברה עליהן.

מהבחינה הזו הספר עושה שירות אדיר לכל אישה באשר היא: יש בו התבוננות מקרוב בשכבות שמרכיבות אותה ובחינה כמה מהן התעצבו לפי המודל הזה, כמה מתוכנו שלנו וכמה של הסביבה. השפה מתפקעת, גדושה. כמו הנעורים. גם התיאורים של המדבר על אדמת שוקולד רותחת, שמש כתומה וצוקים לבנים, יפה ומלא תובנות.

השימוש בגוף ראשון רבים מסייע להזכיר שאומנם מדובר בשטף תודעה של נערה צעירה שמבהיל באותנטיות שלו, אבל הוא גם במידה רבה סיפורן של נשים מדורי דורות. נותר רק לקוות שהלוחות הראשונים האלה כבר נשברו, ושהחוקים של הבנות נכתבים מחדש.