ספרו המרתק של דוד מטר מבקש להציג את ההיסטוריה הפוליטית של תקופת התלמוד הירושלמי. במוקד הספר עומדים היחסים, המתוחים בדרך כלל, בין החכמים ובין הנשיאים – המנהיגים הפוליטיים של העם היהודי בתקופה זו. מוצאה של שושלת הנשיאים נטוע דווקא בעולם החכמים. רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, הוא כנראה הראשון שנשא בתואר זה, ועל כן רואה בו המחבר את ראשון הנשיאים. "רבי", ככינויו המקובל, נתמך בידי השלטון הרומי מבחינה כלכלית ופוליטית, והדבר ביסס את מעמדו כראש החכמים וכמנהיג לאומי. בדין תיארו אותו כמי שזכה ל"תורה וגדולה במקום אחד". בנו רבן גמליאל (השלישי) ונכדו רבי יהודה נשיאה היו עדיין חלק מעולם החכמים, אך ככל שחלף הזמן התרחקו צאצאיו מעולמם של חכמים והשתקעו בתפקידם הציבורי והפוליטי.
במחצית השנייה של המאה השלישית התרחבה השפעתם של הנשיאים, והם זכו למעמד גם בקרב יהודי התפוצות. הם שלחו שליחים שגבו עבורם מס מקהילות יהודיות ברחבי האימפריה, ולעיתים אף התערבו בחיי הקהילות. האינטרסים של הנשיאים היו שונים אפוא מאלה של החכמים. המחויבות החברתית שלהם לא הייתה נתונה לחכמים (בלבד) אלא לקבוצות כגון האריסטוקרטיה של יהודי הגליל וגורמים בעלי מעמד מקרב הקהילות היהודיות בתפוצות. ההבדלים הללו הובילו למתח ואף להתנגשויות בין החכמים לנשיאים.
| צילום: ללא
היחסים בין הנשיא לחכמים התקיימו תחת עיניהם הפקוחות של השלטונות הרומיים, שהיו להם אינטרסים משלהם. בראש ובראשונה הם דאגו לחוק וסדר, ולצד זאת דאגו גם למימון פעולותיהם, כלומר לגביית מגוון של מיסים עבור הקופה הרומית. האינטרסים הללו הובילו את השלטון הרומי לתמוך בנשיאים לאורך רוב התקופה, עד לנקודה מסוימת בראשית המאה החמישית שבה הם הגיעו למסקנה שאין להם צורך יותר במוסד הנשיאות וביטלו אותו. בסך הכול, מימיו של רבי ועד ביטולה, התקיימה הנשיאות במשך למעלה ממאתיים שנה ובכל התקופה נשלטה בידי שושלת אחת, שושלת רבי יהודה הנשיא.
הכי מעניין
בספרו מתאר מטר את מערכת היחסים בין החכמים לנשיא מימיו של רבי ואילך, דור אחר דור, במשך חמישה דורות של אמוראי ארץ ישראל ובזמנם של עשרה נשיאים שהמחבר מצליח לזהות בפרק־זמן זה (שמותיהם מופיעים בטבלה בראש הספר). לצד זאת עומד המחבר גם על היחסים בין החכמים לבין עצמם בבתי המדרש של טבריה וציפורי, קיסריה ולוד, המושפעים מן היחסים עם הנשיא.
תיאור רצוף כזה יוצר אתגר מורכב, משום שהמקורות התלמודיים אינם מספקים את הנתונים הדרושים. המקורות אינם מוסרים כרונולוגיה בסיסית של התקופה, כגון מתי התמנה כל נשיא ומתי נפטר או פינה את כסאו; הם אינם מזכירים את שמותיהם של כל הנשיאים שכיהנו בתקופה זו, ואלה שפעלו במאה הרביעית נעדרים מהם כמעט כליל. גם את שנות פעילותם של החכמים עלינו להשלים ממקורות אחרים, כגון איגרת רב שרירא גאון שנכתבה במאה העשירית. מכיוון שמטרת המקורות התלמודיים אינה כתיבת היסטוריה, הם אינם מספקים תיאורים מלאים של האירועים החברתיים והפוליטיים שהתרחשו באותה עת. בהיעדר היסטוריון אחר בן הזמן שעשה עבודה כזאת, אנו נותרים עם פיסות מידע חלקיות ומקוטעות. כדי לתאר את ההיסטוריה הפוליטית של התקופה ולבנות נרטיב רצוף, נדרש אפוא להשלים פערים רבים.
את האתגר הזה נטל המחבר על עצמו, והוא עושה זאת בכישרון וביצירתיות רבה ועל בסיס ידע רחב ומעמיק. הוא מכיר היטב את המקורות התלמודיים ואת מדרשי האגדה; הוא מכיר גם את המקורות החיצוניים, כתבי הסופרים הרומיים ואבות הכנסייה הנוגעים לעניין, ואת הממצא הארכיאולוגי העשיר. בכל המקורות הללו הוא עושה שימוש מושכל, ונעזר בספרות המחקר הרבה שנכתבה עליהם.
הוועדה למינוי דיינים
במשך יותר מארבעים שנה שימש המחבר, ד"ר דוד מטר, כרופא ילדים. לצד זאת, לאורך השנים הוא הרבה להתעניין בהיסטוריה יהודית, ובמיוחד בזו של ימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד. לפני שנים אחדות החל ללמוד ולחקור את התלמוד הירושלמי באופן שיטתי לאור המקורות החיצוניים וספרות המחקר. בעקבות זאת הוא ניגש לפרויקט הנוכחי, והתוצר המרשים מונח לפנינו.
מבחינת הסוגה, ספרו מזכיר את סדרת "חכמים" של הרב בנימין לאו. כלומר, זהו אינו ספר מחקר המיועד לחוקרים מקצועיים וליודעי חן בלבד, אלא ספר עיון הנגיש לכל אדם החפץ דעת. הוא מציג את המקורות, מפרש ומנתח אותם ומסיק מהם מסקנות היסטוריות מקוריות. נקודת המבט של מטר ריאלית ומפוקחת. הקורא לומד לדעת שהחברה שבה פעלו החכמים הייתה חברה רגילה שבה אנשים, והחכמים בכללם, פועלים מתוך אינטרסים אישיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. לחכמים היו כמובן ערכים ועמדות עקרוניות בעניינים שונים, אבל אי אפשר להבין את פעולותיהם מנקודת מבט אידיאלית בלבד.
הנשים היהודיות שהשתייכו לחברה הגבוהה בערי הגליל חשו מקופחות על כך שאינן זכאיות לרשת. חלק מפסיפס בית הכנסת הישן בציפורי | צילום: דניאל פלייש, פלאש 90
כוחו המיוחד של המחבר הוא להעמיד מחלוקת הלכתית או דרשה אגדית בהקשר היסטורי וחברתי שמאיר אותה באור חדש. הנה דוגמה אחת שתופסת מקום מרכזי בספר. בתלמוד הירושלמי (בבא בתרא ח, א) מסופר על ויכוח חריף שהתנהל בין יהודה נשיאה ובין ר' יוחנן ור' ינאי בשאלת ירושת הבת. יהודה נשיאה (לדעת המחבר מדובר ביהודה נשיאה השני, נכד נכדו של רבי) נכנס לבית הוועד בטבריה ומנסה לשכנע את ר' יוחנן, בכיר החכמים, ואת רבו הקשיש ר' ינאי, שיש לפרש את פסוקי התורה באופן שלפיו בת יורשת בשווה לבנים. ר' יוחנן מגיב להצעתו בכעס ועוזב את בית הועד יחד עם ר' ינאי, תוך שהוא מפטיר: "אדם זה (יהודה) אינו מעוניין לשמוע דברי תורה".
המחבר מבחין שמדובר כאן במחלוקת עקרונית ויוצאת דופן בחריפותה, ומציע לכך הקשר היסטורי וחברתי. לפי הדין הרומי, הבת יורשת בשווה עם הבן. לעומת זאת לפי ההלכה היהודית, במקום שיש בן – אין הבת יורשת. המחבר משער שהנשים היהודיות שהשתייכו לחברה הגבוהה בערי הגליל באו במגע עם חברותיהן הלא־יהודיות, וחשו מקופחות על כך שאינן זכאיות לרשת. הן גייסו את בעליהן ובאו יחד בתביעה להשוות את הבנות לבנים בדין הירושה, והצליחו לגייס לעניין גם את הנשיא שחש מחויבות לקבוצה זו. יהודה נשיאה פנה אפוא לחכמים בניסיון לקבל מהם אישור לשינוי ההלכה ולהשוואת הבן והבן בירושה, ואולם נדחה בתקיפות.
לדעת המחבר, פרשה זו הייתה נקודת מפנה בעיצוב מערכת המשפט בתקופת התלמוד. מייסד השושלת, רבי יהודה הנשיא, ניצל את סמכותו למנות דיינים כדי למנות חכמים לתפקיד זה ולהבטיח שבתי הדין יפעלו בהתאם להלכה. בדרך זו המשיכו בנו רבן גמליאל ונכדו רבי יהודה נשיאה הראשון. ואולם נכד נכדו, יהודה נשיאה השני, שינה את המדיניות הזאת. יהודה זה, שנואש מן האפשרות לשנות את ההלכה של חכמים בעניין ירושת הבת, העמיד לראשונה דיינים שאינם חכמים, מתוך ציפייה שהם יפסקו בדרך אחרת. ואכן, אנו שומעים על חכמים שונים מן הדור השלישי ואילך שמבקרים בחריפות דיינים שהתמנו לתפקידם בזכות כספם ועושרם, ומכונים במקורות "אילין דמתמנין בכסף". מדברי הביקורת הללו אנו למדים שהנשיא בתקופה זו מינה דיינים שלא היו חכמים ולא היו ראויים למלא תפקיד זה.
אזור הדמדומים
בעבר ניסו חוקרים להסביר את מדיניות המינויים של הנשיא בדרכים שונות. ידוע במיוחד מאמרו הקלאסי של ההיסטוריון גדליהו אלון, "אילין דמתמנין בכסף", שבו הציע שהנשיאים עשו זאת מתוך גישה דמוקרטית של כבוד לקהילות המקומיות ולדייניהם (שלא היו חכמים), לצד רצון לאמץ אותם תחת חסותם. מטר דוחה את הפירוש הזה. הוא סבור שיהודה נשיאה השני לא עשה זאת מטעמים נאצלים כאלה, אלא מתוך ציפייה שהדיינים החדשים שמינה יקבלו את דעתו וישוו את ירושת הבת עם ירושת הבן, ואולי יפסקו בהתאם לתפיסות המקובלות על האריסטוקרטיה היהודית גם בעניינים אזרחיים אחרים.
בעקבות מדיניות זו התפתחה תחרות בין בתי הדין של חכמים לאלה של הנשיא. בשלב מסוים ביקש יהודה נשיאה מן הקיסר דיוקלטיאנוס להתערב במחלוקת, ולקבוע שהנשיא הוא בעל הסמכות היחיד למנות דיינים. האישור התקבל בצו קיסרי שניתן בשנת 293, ובו נקבע כי רק שופט שהתמנה באופן רשמי, כלומר על ידי הנשיא, נחשב לשופט, ורק להחלטתו יש תוקף של מעשה בית דין שיוכר על ידי השלטונות. המתח בין בתי הדין של הנשיא לאלה של החכמים המשיך להעסיק את החכמים ואת הציבור לאורך התקופה כולה, עד חתימת התלמוד הירושלמי סביב שנת 400 לספירה.
המקרה הזה ממחיש את מידת היצירתיות הנדרשת כדי לספר סיפור כזה. לשם כך היה צריך להציב את המחלוקת על ירושת הבת בהקשר של המשפט הרומי, להציע לה את הרקע החברתי ולקשור את העימות על מינוי הדיינים לפרשה זו. אפשר כמובן גם להציב סימני שאלה על הצעות וקישורים מעין אלה, שאינם עולים מן המקורות גופם אלא הם פרי השערותיו של המחבר. המחבר מודע לכך היטב ובמבוא לספר הוא מתאר את עבודתו כמי ש"פועל באזור דמדומים, בתווך שבין מחקר אקדמי מושקע ועתיר הערות שוליים לבין רומן היסטורי סוער ויצרי". הוא מוסיף וכותב: "אינני טוען ואף אינני יכול לטעון לגילוי האמת ההיסטורית המוחלטת של כל הטענות המובאות בספר זה ואני מקדם בברכה ביקורת ודיון ענייני מצד קוראי. עם זאת, אני מקווה שהצלחתי ליצור מסגרת מועילה לחשיבה על תקופה מכרעת זו".
אכן, המחבר הצליח במשימתו להציע מסגרת מעניינת ומועילה להבנת תקופה חשובה ומרכזית זו, והקוראים מוזמנים לעיין בה באופן ביקורתי. לספר נלווית רשימה ביבליוגרפית עשירה וכן מפתחות לנושאים ולמקורות הנדונים בו. ספר זה מומלץ לכל שוחר תולדות עם ישראל, והוא ספר חובה למתעניין בתולדות ישראל בתקופת המשנה והתלמוד.
פרופ' חיים שפירא הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן