מודעות עצמית פואטית יכולה להוליד שפה נפלאה. לצד זאת, כמו כל תנועה שעלולה ליפול אל אינטלקטואליות־יתר, אם לא נזהרים במינונים היא הופכת למעייפת. "דרמה מיותרת", ספר שיריו הראשון של שעיה קאהן, מכיל בדיוק את הכמות הנכונה.
המודעות הזו מתחילה כבר בכותרת, שממסגרת יחד את כל שירי הספר כאילו היו, ובכן, דרמה מיותרת. ובכל זאת, הספר עומד וקיים. המחבר מציג כאן תנועה מודעת לעצמה, שרואה את האירוניה הקיימת בתהליך ההתפלשות בתוך ההתנסויות האישיות או העולם, ובכל זאת מבצעת אותו. אני יודעת שכמאמר הביטוי אין לשפוט ספר על פי כריכתו, ובכל זאת אודה שהכותר הזה התחבב עלי עוד כשהיה סגור. מלבד הכותרת הנהדרת, גם העיצוב המדויק לא הזיק.
הנה דברים שהספר הזה לא עושה: הוא לא בא לספר סיפור. הוא לא בא לעבד חוויה מורכבת. הוא לא בא לתרגם אוסף של חוויות אנושיות למילים, להציג נרטיב או ללמד אותנו משהו על המחבר – כל זאת בניגוד מרענן לספרי שירה רבים אחרים. הספר הזה עושה דבר מרכזי אחד, שפעם היה אולי מובן מאליו בספר שירה, ועם השנים הלך ונעשה נדיר יותר ויותר: הוא עושה עבודה בשפה. הוא מקמט את העברית, מושך אותה, דוחק בה, מכווץ, מעוות. הוא פותח בה דלתות חדשות, שדרכן יכולה להיכנס מחשבה חדשה.
הכי מעניין
| צילום: ללא
הנה קומץ מתוך עיוותי השפה שפזורים בספר ותפסו את תשומת ליבי: "עכשוב", שמלחים יחד את ההוֹוִי ואת הרפטטיבי; "נחלת הקלל", צורה חדשה לביטוי "צרת רבים"; "קפה אפור", שמחבר את הקפאין עם חוסר הצבע של השגרה, ושומר על משקל המשקה הקלאסי; "אללה יוסטון זו בעיה" העלה בי חיוך, ו"ניגון עניינים" הוא לגמרי משהו שמישהו צריך להלחין. אולי קשה לראות זאת מחוץ להקשר, אבל הצירופים האלה – ועוד רבים אחרים, פלוס כל מיני מילים שהמחבר למיטב ידיעתי המציא – אינם שנינויות בעלמא אלא חלק מתהליך פואטי שקורה בתוך השירים.
מבחינה תמטית, קצת מאתגר לעשות כאן סדר: הספר איננו מחולק לשערים וקשה לארגן אותו תחת נושאים מסוימים. יש הרבה נקודות שהמשורר נוגע בהן: התיעוש של מחוזות הילדות, מערכות יחסים, שגרה, שליטה, מחשבות פילוסופיות, חוויות מילואים, מבט על הזקנה. הרבה מהשירים קשה להצמיד אל מובן מסוים או להציע על נושא חד־משמעי שהם נושאים. באופן כללי ניכר שהמשורר לא השתמש בשפה כדי לגעת בנושאים האלה, אלא נגע בנושאים האלה כדי להשתמש בשפה.
אולי כל ספר שירה הוא דרמה מיותרת, וגם זה. הטקסט אינו חף מפגמים: יש בו ניסויים מילוליים שעבדו פחות, שירים בוסריים או פשוט לא ברורים, והיופי בו חמקמק לעומת צורות יותר פשוטות של אסתטיקה. אבל בעיניי, אנחנו צריכים עוד משוררים כאלה. כאלה שלא מתייחסים אל העברית בנימוס, אלא קורעים אותה ומאחים ממנה משהו שעוד לא ראינו. כאלה שלא חוששים לדחוף את השפה משפת התהום ולבדוק: אולי היא יודעת לעוף.