נעמי, אם צעירה לפעוט פעלתן, נאלצת לשהות בדירתה עם פועל ערבי. חשופה ונטולת הגנה מפני האיש הזר, כשברקע תחושת פחד מפני העלול להתרחש, היא נדרשת להתנהל במסווה של שגרה, להשגיח ולטפל בבנה. ואז קורה משהו בלתי צפוי, ומישהו נהרג. שאלת האחריות על המוות, וכן השלכות האירוע על נעמי, שגולה עם משפחתה לניגריה, הם מוקד ספרה החדש של הסופרת איילת גונדר־גושן, פסיכולוגית במקצועה, שספריה הקודמים זכו להצלחה בינלאומית.
הספר נוגע בסוגיות שהמחברת עסקה בהן בספריה הקודמים, ובהן אחריות ואשמה, הסתרת סודות וגוננות הורית. גם הפעם מבקשת המחברת להציג את גלגוליהם של חטאים, שהעונש עליהם הולך ומתהווה גם על ידי כוחות פסיכולוגיים נסתרים הפועלים במקביל למסלול המשפטי, שאמור להשיב את הסדר החברתי־מוסרי על כנו.
לאורך הספר שב ועולה מוטיב האירוח, כאשר מארח בסיטואציה אחת הופך להיות אורח בסיטואציה אחרת. דפוסים שונים של הכנסת ואי־הכנסת אורחים נפרסים בפני הקורא על רקע תפאורות שונות: דירה, כפר חשוך, מושב, מדינה זרה, קליניקה של פסיכולוגית, בית מפואר של אפריקאית מלומדת.
הכי מעניין
| צילום: ללא
נושא מרכזי בספר הוא היחס המורכב שבין עמדת התוקפן והקורבן. ביטוי לכך מצוי גם בציור שעל כריכת הספר, ״הברבור המאוים״ של יאן אסלין ההולנדי משנת 1650. כפי שמתואר בספר: ״הציפור הלבנה הזאת, עם הצוואר האצילי שלה... אחרי שרואים ברבור מקרוב מבינים שזאת לא ציפור עדינה בכלל, אפילו די אגרסיבית״ (עמ׳ 128). בדומה לברבור, האינסטיקט האימהי עשוי להפוך גם אישה אצילית כמו נעמי לאגרסיבית, נוכח אִיום כלפי הצאצא שלה. דמויות נוספות בספר נתונות אף הן לבחינה מתמדת האם הן קורבן, תוקפן או שניהם.
כישרון הכתיבה של גונדר־גושן מובהק. היא מצליחה לרתק את הקורא, להכניס אותו במהירות לעלילה ולספק לו חוויית קריאה מהנה. קווי האופי של הדמויות משורטטים היטב, באופן שמאפשר להתבונן על אותה סיטואציה מנקודת מבטן של דמויות שונות. גם אם לעיתים מורגש שתכנים מסוימים אינם נשזרים לגמרי בטבעיות בעלילה, ״אורחים״ הוא בהחלט ספר טוב לשקוע בו.
בין ספרות לעיתונות
לצד העניין והסקרנות שמלווים את קריאת הספר, העמדות החברתיות־פוליטיות של המחברת בולטות כבר בפתיחתו. כיאה לסופרת מוכשרת, גונדר־גושן משכילה שלא להפוך את הסיפור למניפסט משעמם של עמדותיה, ועם זאת השקפותיה ברורות וביטוין מכוון. כך למשל, הפועל הערבי שמופיע בתחילת הספר מוצג כרגיש, עוזר ומתחשב. הוא אף מצליח כבמטה קסם להרגיע את אורי הפעוט באמצעות שלוש נקישות לשון בלבד, וזאת לאחר שאימו המסורה נעמי כושלת בכך. תרחיש לא־ריאלי זה עומד בסתירה לחרדת הזרים שלרוב מאפיינת תינוקות בגיל זה. בהמשך יגלה הקורא שיכולת מאגית זו של הרגעת תינוק מאפיינת גם בני משפחה אחרים של הפועל.
המסר ברור: הרתיעה והפחד של נעמי הישראלית מהפועל הערבי הם נטולי בסיס מציאותי, פרי דמיונה בלבד, שהרי אין בו קמצוץ רוע או עוינות. אך תיאור הפועל כקורבן בלבד אינו מבטא באופן מספק את המורכבות האנושית ביחסי יהודים־ערבים במציאות הישראלית, במיוחד אחרי שבעה באוקטובר. באופן סימבולי, גם בתמונה שבכריכת הספר ניצב רק ברבור מאוים, נטול גורם ריאלי שמאיים עליו. הכלב השחור, שמצוי בתחתית הציור המקורי המוצג כאן, ושנותן פשר לחוויית הברבור המאוים – הושמט.
דמות נוספת שמוצגת באור שלילי וחדגוני, באופן שחושף את עמדותיה של המחברת, מופיעה בפרק השני. מדובר ברוסי פשיסט, תומך נלהב של ״המועמד לראשות הממשלה" שאמור להציל את המדינה, דהיינו ״להעיף ממנה את הערבים המניאקים ואת כל החארות האלה מאפריקה... הלא־יהודים״ (עמ׳ 22). אכן, בהמשך הספר דמות זו מתעגלת מעט, אולם העמדה ״הפשיסטית״ שהיא מייצגת נותרת נטולת מורכבות אנושית אמיתית. בדומה לכך, בפרק הרביעי מופיעה דמות שולית, חובש כיפה אלים, שתוקף באכזריות מישהו אחר. זו הדמות היחידה בספר שחובשת כיפה. מכאן שביצירה ספרותית זו, חובש כיפה הוא תוקפן בלבד. מורכבות אנושית אין כאן.
יאן אסלין, הברבור המאוים, 1650 | צילום: שאטרסטוק
ניתן לטעון בצדק שבמסגרת החופש האמנותי רשאי הסופר – ושמא אף מחויב על פי צו מצפונו – להביע את אשר על ליבו ולנתב את כתיבתו למחוזות חברתיים־פוליטיים בהתאם לתפיסותיו. עם זאת, קיים גבול שקשה אומנם לשרטט במדויק, שממנו והלאה הבעה מוקצנת ומובהקת מדי של עמדות חברתיות־פוליטיות עלולה לפגום באיכות היצירה ובמורכבות האנושית שאמורה לאפיין אותה.
עמדה זו הובעה בעבר במפורש על ידי גונדר־גושן עצמה. בשנת 2018, בעיצומה של מחאת "מי טו", יצא לאור ספרה ״השקרנית והעיר״, שבמרכזו דווקא עלילת־שווא של נערה כלפי גבר בגין הטרדה מינית. כצפוי, גונדר־גושן נדרשה להסביר כיצד העזה לחרוג משורת התקינות הפוליטית, ולספר סיפור שסותר את רוח התקופה. באחד הראיונות הסבירה שאסור להגביל את היצירה האמנותית לדיכוטומיה הרווחת, שבמסגרתה הגבר הוא תמיד תוקפן, והאישה היא הקורבן האוטומטי. בין השאר, אמרה: ״זה ההבדל הנפלא בעיני בין ספרות לאקטואליה – באקטואליה אני פותחת עיתון... שואלת מי הטובים ומי הרעים. בספרות אני פותחת ספר ואני באה לחפש את המורכבות האנושית".
לאור עמדה זו היה מצופה למצוא בספר ״אורחים״, שבמוקדו סוגיית התוקפן והקורבן, תשומת לב רגישה יותר למורכבות האנושית. המורכבות הזו אכן מקבלת ביטוי בספר, אך בעירבון מוגבל. היא קיימת אצל חלק מן הדמויות שהסופרת חפצה להאיר באור זה, אך מוגבלת עד נעדרת לחלוטין ביחס לאחרות.
הפער הזה בין ״השקרנית והעיר״ ובין ״אורחים״ ניתן להסבר בכמה דרכים. ייתכן למשל שבעיני המחברת, חיפוש המורכבות האנושית הולם יותר קונפליקטים של קורבן־תוקפן מסוג אחד (למשל, נשים־גברים), בהשוואה לסוג אחר (למשל, יהודים־ערבים). אפשרות אחרת היא שהדבר קשור לתמורה שחלה בעמדת הסופרת בנוגע לכתיבה הספרותית. בראיון לגילי איזיקוביץ ב"הארץ" בעקבות ספרה החדש הסבירה: ״מאז שבעה באוקטובר המחשבה שלי על כתיבה השתנתה. פעם חשבתי על כתיבה כביטוי לתשוקה לסיפור... היום אני חושבת על ספרות גם כפעולה אתית. הפשיסט מפחד ממילים... הם כל כך מפחדים מיצירות אמנות שמסתכלות לאמת בעיניים, אז יכול להיות שזה מה שצריך לעשות – לכתוב יצירות שעושות בדיוק את הדבר הזה״. במילים אחרות, לממד הליבידינלי בכתיבתה של גונדר־גושן התווסף ממד אתי, שלתפיסתה מתממש בהצגת ״האמת בעיניים״ לפשיסט, כאמצעי הפחדה.
האמנות לפי טולסטוי
כדי להבהיר את ביקורתי על הספר, נעמיק מעט בתפקידה של האמנות בכלל. יש הרואים באמנות אמצעי לסיפוק אסתטי גרידא. לשיטתם, תכלית האמנות היא סיפוק חוויית עונג שמקורה ביופי היצירה, ללא כל זיקה לערכים ומוסר. לב טולסטוי, שידע משהו על כתיבה ספרותית, יצא חוצץ נגד תפיסה זו. בחיבורו ״מהי אמנות״ טען טולסטוי שהאמנות היא תדר תקשורת אנושי חיוני, שאינו יכול להתבצע באופן אחר. אומנם ניתן להעביר מידע ורעיונות בין בני־אדם באמצעות דרשות, נאומים וכדומה, אולם רק האמנות יכולה להפוך חוויה רגשית למוחשית ומובנת. האמנות במיטבה מאפשרת ליוצרים ״להדביק״ ברגשותיהם בני אדם אחרים.
בנוסף, לפי טולסטוי, העברת רגשות יעילה אינה מספקת כדי להגדיר אמנות כטובה. התוכן הרגשי הספציפי ש"הודבק״ בקולט האמנות, וההשלכות המוסריות שנבעו מכך, הם מרכיבים קריטיים בהגדרת אמנות כטובה או רעה. אם יצירה ספרותית מעבירה לקורא רגשות שמובילים אותו למקום ערכי נעלה יותר, אזי מדובר באמנות טובה. מאידך, ספרות שמטעינה את הקורא ברגשות שליליים בהקשר המוסרי היא אמנות רעה, גם אם הקורא מתמלא עונג במהלך קריאתה.
נראה שטולסטוי משתייך לאסכולה רעיונית שרואה ברגשות בכלל, ובאמפתיה בפרט, מרכיבים מרכזיים בהתפתחות המוסרית. לפי טולסטוי, אחד מערכי־העל שאליו מכוונת האמנות, היא האחווה בין בני האדם. האמנות מרחיבה את מנעד הרגשות האנושי, ומאפשרת לחוות באמצעותה רגשות אוניברסליים. בכך היא מקדמת את האדם במימוש ייעודו המוסרי.
עמדתו השוויונית של טולסטוי כלפי בני האדם שזורה בעמדתו בנוגע להערכת איכותה של אמנות. הוא מותח ביקורת על עמדה אליטיסטית של אמנים שסברו כי "אין להם צורך להיות מובנים להמונים הגסים, די להם לעורר מצבי נפש פיוטיים בקרב האנשים המחונכים בחינוך היותר טוב״. בניגוד לעמדה זו, טולסטוי טוען שאמנות טובה מובנת לכל אדם: ״דברים שבאמנות גדולים רק... שהם קרובים ומובנים לכול. ולפיכך, אם אמנות אינה פועלת, אי אפשר לומר שהסיבה לכך היא חוסר הבנה מצד הרואה או השומע, אלא הדבר נובע מכך שמדובר באמנות גרועה או לא־אמנות כלל״.
עמדת טולסטוי, שאינה חפה מקשיים, רואה באמנות, ובכלל זה הספרות, ערוץ לשיח עם בני־אדם באשר הם. סופר מסוגל ״להדביק״ את הקורא ברגשות עוצמתיים שינווטו אותו לעבר מקום ראוי יותר. כאשר קורא ניצב בפני ״מחסום קריאה״, מדובר בכשל מצד הסופר. מחסום זה לא היה נוצר לו היה הסופר נוקט ביצירתיות ובטכניקה רגישות ומהודקות יותר, שמכוונות ביעילות לתדרים רגשיים אוניברסליים.
גישת טולסטוי מצריכה מנה גדושה של אמונה בכוחה של האמנות, אך גם בסגולתם של בני האדם. הוא אינו מוותר מראש על אף קורא באשר הוא אדם, זר ככל שיהיה, ומתאמץ לפגוש אותו ולהיות מסוגל ״להדביק״ בו רגש אנושי שיוביל אותו לקרבה עם אנשים אחרים. לדידו, ספרות שמענגת בעיקר את הקבוצה החברתית־פוליטית שמזדהה מראש עם עמדת הסופר, אינה בעלת ערך רב.
להכיר בפחד
הזדהותי עם מרכיב זה בתפיסת טולסטוי היא המקור לאכזבה המסוימת שחשתי נוכח קריאת הספר ״אורחים״, חרף מעלותיו. נראה שגונדר־גושן ויתרה על חיפוש מורכבות אנושית בהקשר של דמויות מסוימות, כאמצעי לניגוח העמדות שהן מייצגות. ויתור זה עשוי להיות כרוך במחיר כבד; ספרות מסוג זה כבר אינה יכולה להיקרא על ידי כל בני האדם. ״פשיסטים״ לא יפחדו ממנה; הם פשוט לא יגלו בה עניין, ולא ידעו שהיא קיימת.
גם אם נניח שהמחברת תצליח להשיג את מבוקשה ״האתי״, ויצירתה תפחיד את הפשיסט באמצעות הצגת ״האמת בעיניים״, לאן זה יוביל? קרוב לוודאי שהפחד יחזק את תחושת האיום, ובתגובה – בדומה לברבור המאוים – תועצם התוקפנות. האם לכך נועדה אמנות? האם הפחדה היא הנתיב לחשיבה מחדש, וקל וחומר לשינוי חברתי־פוליטי ממשי? ושמא בעמדה אתית־ספרותית זו קיים ממד תוקפני של ברבור מאוים, שנובע מחוויית פחד ומאוימות מפני הפשיסט? ואם כן, שמא יש כאן גרעין של מכנה אנושי־רגשי משותף בין הסופרת ו״הפשיסט״?
ניתן לדמיין נתיב ספרותי יצירתי שהיה מכניס בטבעיות מורכבות אנושית ביחס למקורות תפיסתו של ״הפשיסט״. לא צריך ללכת רחוק; מספיק להתבונן עוד פעם אחת, מקרוב, בתמונת הברבור המאוים של יאסלין. בתקופה מאוחרת נוספו לציור כתוביות טקסט, שחדי עין יבחינו בהן. תוספות אלה הפכו את התמונה לאלגוריה למאבקו של מנהיג הולנד – שמיוצג על ידי הברבור – בפולש אנגלי, שמיוצג על ידי הכלב השחור. בכך נפתח פתח לשותפות אנושית בין נעמי, האם הישראלית האצילית, והרוסי הפשיסט.
אצל בני האדם באשר הם, תוקפנות וחוויית איום מולידות תחושת קורבנות ותוקפנות נגדית. חוויית הפחד, שתוארה למופת ביחס לנעמי ממקום אמפתי שמחפש את המורכבות האנושית, עשויה הייתה להיות ״מודבקת״ לקורא גם ביחס ל״פשיסט״, כמנגנון התמודדות נפשי עם מי שנתפס כפולש לאומי זר. לו הייתה מכוונת לכך, נראה שגונדר־גושן הייתה צולחת את האתגר ומציגה עלילה שעשויה לגעת רגשית גם באלה שמבחינתה כל מה שהיא יכולה לעשות הוא להפחיד אותם. ספרות במיטבה מדברת עם קוראים בעלי תפיסות זרות, ומנסה לחדור ולגעת בליבם באמצעות קסם האמנות.
מי שרוצה שקוראיה יאמינו לכך ששלוש נקישות לשון יכולות להרגיע תינוק כבמטה קסם, צריכה להתגבר על ״חרדת הזרים״ שבה ולהאמין שספרות עשויה לחולל קסם ולחדור ישירות ללב, שאולי חסום לכל השפעה אחרת. התנאי לכך הוא שספרות זו תיכתב מלב אוהב לקוראים באשר הם, מוּכרים וזרים כאחד.
ד"ר עזגד גולד הוא פסיכיאטר ודוקטור לפילוסופיה