כשמדינה מומצאת לא מצליחה להיוולד

דולדן הוא נער צעיר המתגורר עם משפחתו בשיכון עלוב בפודראבה, מדינה בדיונית במזרח אירופה, בשולי ברית המועצות המתפרקת של שנות התשעים. המעבר מהעולם הקומוניסטי רווי השחיתות אל העולם הלא־קומניסטי, רווי שחיתויות גם הוא, מטלטל ומפרק את המדינה. סיפור אהבה ודאגה לבריאותה של אימו החולה, מוציאים את דולדן למסע התבגרות, שבו הוא חוצה את גבולות פודראבה ומגיע עד בריטניה, המדינה הנחשקת במערב.

הספר מתחיל כשפודראבה כבר השלימה את המעבר מצורת שלטון אחת לאחרת, אך במובנים רבים היא עדיין בפרוזדור. העובדה הזו משפיעה על הסביבה כולה; הסדר הישן התפרק, אך הסדר החדש, שעוד לא באמת נבנה, משתמש באותם כלי שלטון של המערכת שקדמה לו. פודראבה, באופן דומה להפליא למדינות שהתפרקו מהגוש הסובייטי באותן שנים, נמצאת בתוך מרחב דמדומים שמאפשר לדברים קשים לקרות, ומזמין בעלי כוח להשתלט על המתרחש. זו מדינה שנמצאת אף היא במסע התבגרות ושואלת את עצמה, בדיוק כמו דולדן, מי היא ומה היא. דוגמה אחת: "בזיכרונו עלה איך בשנה לאחר חילופי המשטר ראה וידאו קליפ, שבו נראתה בלונדינית צעירה בשמלה ורודה, שסביבה מכרכרים גברים בתכשיטים ופרוות… אביו שצפה איתו בטלוויזיה שאל, 'בשביל זה חיכינו כל השנים?'".

דולדן הוא נער מתבונן, סקרן ובעל ידע תרבותי רב. הוא לומד את הסביבה שבה הוא גדל ומוצא שהיא קטנה עבורו, חונקת אותו ולא מתאימה לנפשו העדינה. דולדן נע בין סלידה מהמקום שבתוכו הוא חי ובין ניסיון למצוא בו חן מסוים. דווקא נעמי, אהובת נעוריו שבשלב מסוים עוזבת את פודראבה, היא שמצליחה לגרום לו, לרגעים, להתבונן ביופי שיש בארץ הזו: "'תראה, שם, בכל זאת אפשר למצוא במדינה הזאת משהו יפה, תסתכל', הצביעה על מקום שבו כמה בניינים אפורים נצבעו בצבעים שונים. עיניה נמלאו אור… הוא לא הבין איך אפשר להסתכל על היופי המועט שבתוך הכיעור".

כמו רבים מגיבורי הרומן, דולדן מתכתב כל העת עם יצירותיהם של גיבורי התרבות המקומית ושל גיבורי התרבות מן המערב. נעמי חושפת אותו למוזיקה ולאמנות המתרחשת מחוץ לגבולותיה הצרים של פודראבה. מערכת היחסים עם היצירות השונות ממלאת תפקיד מרכזי בספר, משום שהיא משרתת את המסע הפנימי שדולדן עורך, מסע שתחילתו מאיסה במולדת ואת סופו לא נחשוף כאן. כן אומר שהוא עובר גם דרך חוויות אכזבה עמוקות מהעולם החופשי־לכאורה שבחוץ. ההתכתבות עם התרבות שזורה בהתבגרותו של דולדן, בשאלות הקיומיות שהוא שואל את עצמו ואת הדמויות שסובבות אותו. על אף השיחות הרבות שהוא מקיים והקשרים שהוא יוצר, דולדן הוא בעיקר גיבור בודד שכמעט אינו מוצא נפשות תאומות לחלוק איתן את הסערות הפנימיות. 

במסעו של דולדן יש כאב ומתח ואפילו דם, ויש גם דמויות מפתיעות והזמנה להתבוננות פילוסופית בתרבות שבתוכה אנחנו חיים. הכתיבה של ארז מירנץ, שהרזומה הפורה שלו כולל ספרים ומחזות, עשירה וקולחת. עם זאת, לאורך הקריאה תהיתי האם תהיה תשובה לשאלה המתבקשת מדוע בחר הסופר להמציא מדינה ולמקם בתוכה את דולדן. לא קיבלתי מענה, ואני לא בטוח שהבחירה במרחב בדיוני הייתה מוצדקת. אדרבה, אם המרחב בדיוני, הייתי מצפה שזה יהיה מרחב לגמרי אחר, עם חוקים משלו והיסטוריה מפתיעה ושונה. מקום שעוד לא שמענו עליו. אינני מומחה גדול בתולדותיה של ברית המועצות והמדינות שהתפרקו ממנה, אך אני בטוח שפודראבה יכלה להיות כל מדינה בגוש הסובייטי. מה שמשאיר אותה אפורה וקרה ורגילה, כפי שהיא.