ספרו של זוכה פרס נובל תורגם לעברית - ולא בטוח שזה מוצדק

הליצן העצוב הוא אחד הסמלים השחוקים והעוצמתיים בתרבות המודרנית. הוא משלב סתירה בסיסית: תפקידו הוא לשעשע, להצחיק, אך לרוב מאחורי המסכה מסתתרת נשמה פגועה, בודדה, מרירה או מרוסקת. דמותו עברה מטמורפוזה, אבל למרות זאת הוא הפך לארכיטיפ של מי שמוכרח לבדר עולם שלא רואה אותו. עם השנים הפך לדמות קלישאתית, כמעט בנאלית. מעין מטפורה מהלכת לקיום האנושי כולו, דמות שקל מאוד להזדהות אתה, אך קשה לחדש בה.

הופעתו של התרגום החדש לעברית של "המוקיון" מאת היינריך בל, הגרמני זוכה פרס נובל לספרות, היא דבר מבורך ומעורר מחשבה. הספר ראה אור לראשונה ב־1963, נחשב ליצירת מופת ותורגם לעברית רק פעם אחת, ב־1971. במרכזו הנס שניר, מוקיון בשנות העשרים לחייו, המגולל במונולוג צולפני וחסר רחמים את קורותיו, שהגיעו למצב משברי עמוק. האירוע שכונן זאת הייתה החלטת אהובתו מארי לנטוש אותו לטובת חיים קתוליים, אך היה גם אירוע קודם יותר, בילדותו – מותה במלחמה של אחותו הנרייטה.

משפחתו העשירה, בעבר תומכת מושבעת בנאציזם, הוקיעה אותו מקרבּה. הוא הפך לאלכוהוליסט דיכאוני, בעל אפיונים מיזנתרופיים. במהלך היממה שבה מתרחש הסיפור, הוא מחדש קשריו עם מכריו הוותיקים ומשפחתו וסוגר איתם חשבונות ישנים. יש כאן הצצה פנורמית לדמות חזקה, פגועה, אך שנונה ונוגעת ללב, עם מונולוג מהורהר, אובססיבי, נוירוטי לעיתים, מלא זרמי עומק. מתוך התהום הוא עדיין מצחיק לפרקים, יצירתי, שנון ומדויק.  בסך הכול, שניר הוא מקרה קל פסיכולוגית; פרידות ואובדנים הם הטריגרים הכי חזקים לדיכאונות, התמכרויות ועוד אי־אילו אפיונים נפשיים. וכשלא מתמודדים איתם, הפצע הנפשי ממשיך לזהם.

לא בכדי המתרגם אלשטיין כותב באחרית דבר שמטרת התרגום היא להנגיש ולהכיר לקוראים הצעירים את בל, ואת המוקיון בפרט. למרות הרעננות שהפיח בטקסט, קשה להתחמק מהשאלה מהי רלוונטיות הסיפור לקורא עברית ב־2025. כי איך שלא הופכים אותו, יש בו משהו ארכני ומייגע (מענג ככל שיהיה), משהו המצוי בתדר אחר, הן שפתי והן תרבותי, שלא מייצג רק אותו, אלא עוד יצירות מופת קלאסיות, שלעיתים נוכחותן המחודשת יוצרת תחושה כי רוב הקאנון הספרותי הפך למסע אשכבה איטי של המודרניזם.

אלשטיין מנסה לטעון בעד הרלוונטיות, משרטט קווי דמיון, לא מספקים, לחברה ישראלית בת ימינו, אך טענה אחת שלו תופסת את תשומת הלב והיא דווקא יותר פדגוגית. הרומן מתרחש בבון, בעשור וחצי הראשונים לחיי גרמניה המערבית, עם גיחות לתקופה הנאצית. הוא אותנטי באופן שהוא מייצג את רוח הזמן בחברה דמוקרטית חדשה הנאבקת לגיבוש זהות, ויש בו לא מעט כדי ללמוד על הדקויות של הנאציזם, דווקא ממקום כמו בון, מקום יותר דתי, שמרני, ולא מברלין כפי שהתרגלנו בלא מעט רומנים. בל מראה שהמעמד הבורגני חזר לחיים הרגילים והנורמטיביים, אך הנאציזם לא נמוג אלא התערבב במערכת גינונים מלאה מתח חברתי עטופה בנימוסים, המטאטאת אינסטינקטיבית את שקרה תחת השטיח המהודר ומתעלמת ממנו. במובן זה, הוא אולי בכל זאת דומה יותר לחברה של היום ממה שנטען.