לשרוף את המועדון: מאחורי התרבות הפוליטית ששלטה במדינה

מחקרים רבים הוקדשו לבחינת הגורמים השונים שהובילו להתערערות ההגמוניה של תנועת הפועלים הישראלית. ברוך קימרלינג, למשל, תלה את התהליך בשינוי הריבוד החברתי ובמעבר של קבוצות שונות, למשל דתיים־לאומיים ומזרחיים, מהשוליים למרכז; ערן אלדר קשר את התהליך למחלוקות פנים־מפלגתיות, ואילו שלמה אבינרי הצביע על הקשר בין התערערות התנועות הסוציאליסטיות להידלדלות משנתן הרעיונית־תרבותית.

ספרה החדש של חגית הלפרין, הבוחן את עלייתם ושקיעתם של מועדוני התרבות שהוקמו בחסות מפלגות הפועלים, ממלא בעיניי חלק מרכזי בפאזל של הדיון ההיסטורי על שקיעת ההגמוניה הפועלית. ייחודו משתקף בשילוב נדיר בין שני היבטים המעניקים לו גוון של דרמה היסטורית. האחד הוא עצם התייחסותה של הכותבת למגוון התמורות הנזכרות – רעיוניות, מפלגתיות, פוליטיות, חברתיות ותרבותיות – כפי שאלה משתקפות מהתהליך שעברו מועדוני התרבות המפלגתיים. האחר, בעל גוון רגשי ואפילו טרגי, מוקדש לתיאור דמותם של מנהלי מועדוני התרבות, שבמידה רבה נדרשו להכריע בין המחויבות לאידיאל הרעיוני־מפלגתי ובין המחויבות לקיומו של המועדון, שדרשה את התאמתו למציאות החברתית והתרבותית המשתנה.

כל אחת מארבע מפלגות הפועלים – מפ"ם, מפא"י, אחדות העבודה ומק"י – הקימה מועדון תרבות משלה, אולם עיקר הדיון בספר מוקדש למועדונים שהקימו שתי תנועות הפועלים המרכזיות. האחד הוא ה"מועדון לתרבות מתקדמת", שהוסב בהמשך למועדון צוותא, אשר הוקם ביוזמת כמה תנועות שהתגבשו לימים במסגרת מפ"ם. האחר הוא "מועדון מלוא", שהוקם ביוזמת מפא"י.

יש לציין כי חרף התחרות הפוליטית והרעיונית שהתנהלה בין שתי תנועות הפועלים, הרי שבכל הנוגע למערכת היחסים שהתקיימה בין המפלגה למועדון נמצא דמיון רב. בעוד שההנהגה הפוליטית – במיוחד זו של מפ"ם, שהתאפיינה במחויבות לסוציאליזם קונסטרוקטיבי ולרטוריקה מרקסיסטית – ראתה במועדון התרבות אמצעי להגברת השפעתה וכוחה הפוליטי בקרב אנשי הרוח וצרכני התרבות, הרי שמנהלי המועדונים ביקשו דווקא לטשטש את הזיקה הפוליטית ולעצב את המועדונים כבית ועד לסופרים ואמנים.

להתרחק מברית המועצות

הראשון שקם היה "המועדון לתרבות מתקדמת", שנוסד בשנת 1946 ביוזמת המשורר אברהם שלונסקי ובהסכמתם של מנהיגי מפ"ם, מאיר יערי ויעקב חזן. הלפרין בוחנת את גישתם של שלושת מנהלי המועדון הראשונים ביחס לתמורות שעברה החברה הישראלית עד לראשית שנות השבעים. מנהלו הראשון של המועדון היה שלונסקי עצמו. חרף העובדה שהקמת המועדון נעשתה בסמוך לתום מלחמת העולם השנייה, אשר חידדה בעיני מקימיו את הצורך בשיקום תרבותי ובהנחת תשתית ליצירתה של חברה חדשה ומתקדמת ברוח סוציאליסטית, ביקש שלונסקי לטשטש את הזיקה הפוליטית של המועדון. מטרתו, כפי שהצהיר, הייתה ליצור "בית לאנשי רוח מתקדמים ברוח הקדמה של התרבות העברית".

הלפרין מציינת כי נוסח זה מעיד על רצונו של שלונסקי להימנע משימוש במונחים מעוררי מחלוקת או מהדגשת הזיקה לברית המועצות. אולם חרף זאת, פעילות המועדון בתקופתו עמדה בזיקה רעיונית ברורה למפ"ם. את המפנה באופי המועדון בתקופה שלאחר כהונתו של שלונסקי תולה הלפרין בשילוב שבין הגורם האישי לגורם רעיוני והיסטורי; התערערות מעמדה של ברית־המועצות בתקופה הפוסט־סטליניסטית כנושאת חזון של קדמה, ומינויו של שמואל פירסטנברג ("פיסקה") למנהל, סימנו תקופה חדשה בתולדות מועדון צוותא. גישתו של פיסקה, שהתאפיינה בהתאמת המועדון לצרכני התרבות של שנות השישים, התבטאה בגיוון הפעילות ובפתיחת שערי המועדון גם למתנגדיה הפוליטיים של מפ"ם, מה שהרחיק שבעתיים את המועדון מזיהוי פוליטי.

בשלהי שנות השישים התמנה שמעון מנחם למנהלו השלישי של צוותא. תקוותם של מנהיגי מפא"י הייתה כי מנחם, שכיהן עד אז כמזכיר סניף מפ"ם בירושלים, ישיב עטרה ליושנה ויחדש את המחויבות של המועדון למפ"ם. אולם לא רק שמנחם לא מימש את התקוות שתלו בו, הוא אף המשיך לצעוד בנתיב שסלל פיסקה, פעל במרץ להתאמת המועדון לרוח הזמן ועיצב את צוותא כמוסד תרבותי פלורליסטי שפעילותו מודרכת משיקולים כלכליים.

הכרה כואבת בתמורה שהתחוללה בדמותו התרבותית של המועדון, ואגב כך בדמותה של החברה הישראלית, השמיע אברהם שלונסקי בשלהי שנות השישים: "צוותא זו שנחלה בזמן האחרון הצלחות כמותיות, חדלה במידה רבה להיות צוותא שאהבתי", טען המשורר והסופר בכאב, "האופנה החדשה הכניסה לתוך התרבות את הצורות הקלות, בלי הסתייגות ובלי בלמים".

החלום ושברו

בשלהי 1952 הוקם מועדון "מלוא" של מפא"י. כקודמו, תפקידו הרשמי היה לחזק את השפעת המפלגה על השיח התרבותי, לבנות את כוחה הפוליטי ולשמש רכיב נוסף בעיצוב החברה ברוח עקרונות הסוציאליזם הציוני. אולם את הקמתו יש לראות, בראש ובראשונה, במסגרת המאבק בין שתי תנועות הפועלים המרכזיות וכמענה לפופולריות שזכה לה המועדון של מפ"ם. את "מלוא" ניהלו במשותף הסופר יעקב הורביץ וישראל כהן, עורכו המיתולוגי של כתב העת "הפועל הצעיר".

בדומה לשלונסקי ויורשיו, גם מנהלי מלוא ביקשו לעמעם את הזיהוי הפוליטי של המועדון. דווקא כהן, שבניגוד להורביץ היה חבר מפלגה, פעל יותר ממקבילו לעיצוב מלוא כמועדון עצמאי ונמנע במוצהר מלחייב את חבריו או משתתפיו בזיהוי פוליטי. ואכן, בשיא פריחתו מנה מלוא כ־400 חברים, והשיק מגוון רחב של פעילויות תרבות. אולם העקרונות שעמדו ביסוד המועדון, בהם הפעילות ההתנדבותית, דבקות עיקשת בשמירה על רמתם הגבוהה של ההרצאות ואירועי התרבות, ומעל הכול חילופי הגברי בהנהגת תנועת העבודה, אשר לא ייחסה עוד חשיבות לקיומו של מועדון תרבות מפלגתי, גזרו את דינו של מלוא.

סיפורם של מועדוני התרבות המפלגתיים כפי שהלפרין מציגה אותו, הוא סיפורה של החברה הישראלית ושל התמורות החברתיות והרעיוניות שהתחוללו בה. אלה משתקפים בדמותם של שני אידיאליסטים: אברהם שלונסקי איש מפ"ם, וישראל כהן איש מפא"י, שהתמודדו עם "החלום ושברו", כל אחד בדרכו. אם שלונסקי ביטא את כאבו במילים, הרי שכאבו של כהן השתקף במאבקו העיקש והסיזיפי להמשך קיומו של המועדון כנגד כל הסיכויים.

הלפרין איננה שופטת את תכני התרבות שהחליפו את אלה שהתקיימו בעבר במועדונים הללו, אולם היא מצביעה על עובדה שקשה לחלוק עליה: עצם ההכרה הפוליטית בחשיבות קיומם של מועדוני תרבות ביטאה הכרה בחשיבותו של איש הרוח. והצד השני של אותו מטבע, שקיעת מועדוני התרבות סימנה את שקיעת מעמדם וחשיבותם של אנשי הרוח בחברה הישראלית.

ד"ר עופר חן הוא חוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטתתל־אביב