בסרט הקלאסי "האדם השלישי" מ־1949, אומרת בשלב מסוים הדמות הראשית, הארי ליים: "באיטליה, במשך שלושים שנה תחת שלטון משפחת בורג'ה, היו מלחמות, טרור, רצח ושפיכות דמים. מה יצא מזה? מיכלאנג'לו, לאונרדו דה־וינצ’י והרנסנס. ובשווייץ? היו להם אהבת אחים, חמש־מאות שנה של דמוקרטיה ושלום. ומה הם יצרו? את שעון הקוקייה".
המשפט הזה מייצג את הדימוי האידילי של שווייץ כמדינה בעלת כריזמה של גלויה – ניטרלית, שקטה, מוקפדת, ששעוני קוקייה מדנדנים בה בשלווה ותושביה מתענגים על טעמו של שוקולד לינדט או רחמנא ליצלן טובלרון (שמתברר כי עדיין יש המתעקשים להביא אותו ליקיריהם כשהם חוזרים מחו"ל, כמו לקנות דובון פרווה ליום האהבה). ואולם בין הדימוי הזה ובין הספרות שנוצרה בשווייץ, שורר לעיתים פער תהומי.
כך למשל, הסופרים הידועים מקס פריש ופטר ביכסל, הפכו את העיר השווייצרית לזירת התפוררות תודעתית. ואילו רוברט ואלזר ושארל פרדינן ראמי, שספרו "אימה בהר" הוא נושא רשימה זו, פירקו את סטריאוטיפ הכפר השווייצרי הקהילתי, ותיארו אותו כמוקד של ריקבון אנושי ואימה.
הכי מעניין
הרומן קצר היריעה מגולל סיפור פשוט לכאורה: בעקבות מפולת שלגים, בכפר קטן למרגלות האלפים אוזלים שטחי המרעה עבור הפרות, שתנובתן מקיימת את התושבים. כבר סדק ראשון בגלויה – העושר הנופי טומן בחובו עוני חסר כל יופי: "אין הרבה דרכים לחיות כאן למעט גידול מקנה. אין פה כרמים: אנשים חיים מהבקר שלהם. אין פה תבואה, רק מעט שיפון ולא הרבה, רק מה שדרוש לנו כדי לאפות לחם. קצת ירקות ופירות, לא יותר. אנשים חיים מחלב, אנשים חיים מבשר, ממי גבינה, אפילו המעות הקטנות שביכולתם להכניס לכיס באות מהמקנה" (עמ' 66).
המועצה הכללית מתכנסת כדי להחליט אם להעלות את העדר לרעות במעלה ההר, מקום שבו אמור להיות מרעה איכותי ורב. זקני הכפר מתנגדים ומזכירים מאורעות עבר איומים וערטילאיים שהתרחשו למעלה, אולם הצעירים מסרבים להקשיב לעצתם ומכריעים בעד העלייה להר. הציפייה היא שהשכנות והקהילתיות ייצרו בכל זאת איזשהו מבנה אנושי שמסוגל לעמוד זמן מה במשימה שהציבו לעצמם.
שבעה יוצאים לדרך עם העדר: חמישה גברים, נער אחד, ותמהוני בעל גוף מאותגר במיוחד. עד מהרה מופיע הסדק השני והמשמעותי - ברגע שמתגלעים קשיי שטח די צפויים, הם מערערים לחלוטין את האופרציה האנושית הפריכה, כך שלא פעם הקורא תוהה מה לכל הרוחות קורה בתמונה הכוללת: מי הולך לאן ולמה, איך ממשיך להתקיים קשר בין המטפסים לאלו הנותרים למטה, וזאת בהיעדר כמעט כל סולידריות ומנהיגות. מי שמתואר כ"ממונה", ממונה בעיקר על מעמדו הכוזב. נדמה כי כולם שוקעים בחשדנות, בבדלנות, באכזריות. אין כאן גיבור ולא הנהגה. בשפה עכשווית, "אף אחד לא מתכלל את האירוע". הקולקטיב מתפורר והופך לאנרכיה.
מחמאות מסארטר
בשלב די ראשוני של הטיפוס, כשהם חושבים על הרגע שבו יגיעו לפסגה, אומר ז'וז'ף, אחד המטפסים, למטפס נוסף בשם קלו: "ברגע שיהיה לנו די והותר נסתלק, נלך דרך המעברים. ניתן להם למות איפה שהם. ניתן להם למות עם הבהמות שלהם. ואילו אנחנו נלך דרך המעברים עם המטמון היפה שלנו, שיהיה שווה הון בערים" (עמ' 62). מה הביא אותו לחשוב שבפסגת ההר ממתין לו מצבור זהב טבעי וקל נשיאה? האם החמצן הדליל שיבש עליו את דעתו? ככל שהטיפוס מתמשך, גם אותו "מרעה" נראה כמו פנטזיה.
ההר אינו מפלט אלא מלכודת. יתרה מכך, נדמה כי עד הטיפוס, חייהם עצמם היו מלכודת העומדת לבלוע את התושבים, רק לאט יותר ובאופן אשלייתי. הטיפוס הפך אותה למעשית. ברגע שאותה סולידריות מדומה יוצאת מאזור הנוחות הלא נוח שלה, היא מתפוררת בקלות יתרה. אותה גאולה אינה אלא סביבה קפואה עוינת, אילמת, אלימה. בשלב מוקדם למדי, אחד הפרד ים שהם מביאים עמם נופל מגובה רב, מעין סימן מבעית לבאות שהממונה מסרב לראות.
במובן מסוים, זהו סיפור על ניסוי חברתי שמראה כיצד מוסר וערכים בסיסיים נשחקים כשאין עליהם השגחה, וכאשר יש צורך לחיות לפיהם בפועל, לא רק באופן תיאורטי. אבל מה בעצם קורה שם למעלה? האם מדובר באיום מוחשי כלשהו? צעדים מסתוריים שאחד הנערים שומע ורועד מפחד? מחלה בלתי מוסברת (הפה והטלפיים, שלא ממש קשורה להר)? מישהו שמתצפת עליהם מן החוץ? ביובש ריאליסטי כמעט, ראמי מסרב להציע פתרון ברור. ייתכן שהסכנה היא חיצונית וייתכן שהיא מוקרנת מבפנים. כך או כך, היא אמיתית.
ראמי נולד בלוזאן ב־1878 ומת בה ב־1947. הוא כתב עשרות רומנים, מסות, מחזות, שירים וסיפורים קצרים. את ההשראה לרבים מכתביו שאב מחיי האיכרים של חבל הרון, המשתרע בעיקר לאורך נהר הרון, ונמשך משווייץ לכיוון צרפת וגרמניה. לדעת רבים, הוא הושפע בעיקר מג'י־דה מופסאן. הדבר ניכר בעיקר בקונסטרוקציות הפסיכולוגיות, ובנרטיבים הנבנים סביב התפוררות הדרגתית של צלם אנוש. כמו אצל מופסאן, הפואנטה האמיתית כמעט תמיד לא טמונה בעלילה אלא במה שנגלה בנפש האנושית כשהיא מנותקת ממנגנונים של שליטה, סדר וציוויליזציה. וכמובן ההווי הלוקאלי, שהוא תמיד גם אוניברסלי.
| צילום: אימה בהר שארל פרדינן ראמי. מצרפתית: רמה אילון רות, 158 עמ'
בשווייץ נחשב ראמי לנציג מובהק של ספרות הרים. המתרגמת רמה אילון מצטטת בסוף הדבר את ז'אן פול סארטר, שאמר עליו כי הוא "אחד הסופרים הגדולים של תקופתנו (כלומר שנות השלושים, והיו אז לא מעט סופרים גדולים - ע"ש) משום שהוא סופר של הארץ, של הקרקע, של השורשים. הוא הופך את הטבע לדמות חיה, והפרוזה שלו, פשוטה ככל שתהיה, ניחנת בעוצמה אדירה".
הקהילה כגוף אחד
השאלה הבלתי נמנעת היא מה לסכסוך קהילתי הרסני למרגלות הר בשווייץ לפני מאה שנה, ולרלוונטיות של הוויות הקיום ב־2025. ראשית, במידה רבה הספר טומן בחובו ממד כמעט נבואי: בעידן של בידודים חברתיים, פערים גוברים והקצנה פוליטית, סיפור על קבוצת אנשים שנשארת לבד ויורדת מהפסים, עלול לקרות ואכן קורה גם במקומות פחות צפויים ונידחים – בקרב קבוצות חברתיות, תרבותיות ודתיות, בתוך משפחות, בכפרים, ביישובים ובערים.
עם זאת, בכתיבה של ראמי יש גם משהו מרוחק מאוד; הסגנון התמציתי, כמעט יבשושי, משקף פרוזה של תקופה אחרת. זה סגנון שאפשר לכנותו "נזירי". הוא מכיל לא מעט חזרתיות (תיאור השמיים בעמ' 57 למשל), ומדי פעם כמו מאבד קצב בין משפטים קצרים, ארוכים או פרגמנטריים. זהו סגנון שאי אפשר להגדירו אסתטי. הוא מקרב את הקורא להוויה של רגש גולמי, לקיום נטול ניכור, ובעיקר למאמץ שלא בהכרח מעניק תמורה הולמת.
מתווספת לכך העובדה שהסופר אינו צולל לעומקה של אף דמות, אלא מלווה את כולן באופן כמעט שוויוני (כל הדמויות ראשיות או משניות באותה מידה). לא פעם קשה להזדהות ולהתחבר אף לאחת מהן. הדבר נובע כנראה מבחירתו של ראמי להציג את הקהילה כגוף אחד, רב־ראשי, אבל מנגד, הדמויות אינן עוברות אפילו תהליך מינימלי. לעיתים נדמה כי הן משמשות רק ביטוי לרעיון או מייצגות תפקיד סמלי מדי שנתפר להן מראש: הנביא, המפקפק, המבוגר.
בכל שיבוש אפשרי, קטן וגדול כאחד, ראמי בוחר להתרחק מן המלודרמה או מהבעת רגשות עזה. הרגשות קיימים, אך הם נמסרים באיפוק ובקיפאון מסוים, דרך תיאורים של נוף, של גופניות ותנועה, של שתיקות. זהו מהלך אמנותי שיש בו משהו מרשים, אך הוא מוסיף לאתגריות הקריאה.
בסך הכול ולמרות הכול, ראמי פורש יצירה חברתית מורכבת ולא אלמנטרית, גם אם אינה נדירה כשלעצמה. הוא מצליח לברוא עולם סגור ואותנטי, שהחיים בו כפופים למחזוריות בלתי נמנעת של חורף וקיץ, פחד ואמונה, יחד עם תחושת זמן שלרוב אינה לינארית אלא טקסית, מעגלית. העולם הזה מצוי בתוך קונטקסט אווירתי לכאורה של ז'אנר אימה, בלי כל הטריקים והשטיקים שבדרך כלל מאפיינים אותו. זו אימה טהורה, אותנטית, ריאליסטית, שאין בה ממד על־טבעי או בלתי מוסבר (ההר הוא בסופו של דבר רק הר), אלא כזו שנובעת מהדמויות וממנגנון ההישרדות הצולע שהן בנו לעצמן בחלוף הזמן.
אחד ממאפייני סוגת האימה הוא חיפוש המפלצתי במרחבים גדולים שלא ניתן לשלוט בהם כמו מדבריות, יערות, אוקיינוסים או החלל החיצון, ומציאתו דווקא בנפש האדם. האימה כאן לא צומחת מתוך טרגדיה גרנדיוזית אלא מתוך האדמה, מתוך השתיקה, מתוך הפחד הקמאי מפני מה שאי אפשר לשלוט בו.