במדף הספרים הדתי־לאומי אפשר כבר לפתוח מדור מיוחד: סיפורי רווקות, או נכון יותר לומר – חיפוש זוגיות, שעד עכשיו נכתבו כמעט כולם בקול נשי. חווית חיפוש הזוגיות הקשה ולעיתים מתסכלת של הבחורה הדתייה נכתבה ממספר נקודות מבט. החל ממי שמתעקשת לשמור על דתיותה בקנאות לאורך החיפוש וכלה במי שמאבדת אותה במהלך החיפוש. הצד השווה היה שהם נכתבו מנקודת מבט נשית, שחשפה לקורא את תהומות הנפש, את הדרמות הקטנות והגדולות, את רגעי הנפילה וגם את ניצוצות התקווה.
“השנה שאחרי הפור" של אברהם אליצור אומנם אינו עוסק באופן רשמי דווקא בחיפוש זוגיות, אך זהו בוודאי אחד מהנושאים המרכזיים בו, והחידוש שבו הוא נקודת המבט הגברית המספרת את הסיפור הפעם.
מבחינה ספרותית, אליצור כתב רומן קולח ונגיש מאוד. העלילה מתרכזת בחמישה בחורי ישיבה מישיבה המזכירה מאוד, לכל הפחות גיאוגרפית, את ישיבת בית־אל, שבה למד שנים ארוכות. הסיפורים האישיים שלהם נשזרים זה בזה עד שהם מתכנסים יחד לפתרון קולקטיבי המזכיר במבנהו ספרים מוכרים כ"ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו. הדמויות נעות בין חדר האוכל, לוחות המודעות, הפנימיות ומגורי האברכים – פחות בבית המדרש ויותר במרחבים שמחוץ לו, ושם נבנה הפסיפס של חיי הישיבה.
הכי מעניין
| צילום: ללא
הבחירה לספר את חיי היום־יום של בחורי ישיבה אינה מובנת מאליה. ביחס לסערות הנפש המתאפשרות בסיפורים המתרכזים בנשים, החוויות שעוברות על בחורי הישיבה, קשות ככל שיהיו, פוגשות עולם שבו עדיין המוח שליט על הלב, והשיתוף והפגיעות מגיעים במידה מוגבלת. בכך נפתח צוהר כן ואמיתי לעולם רגשי שקיים מתחת לפני השטח ובו בחורי הישיבה כואבים, מתלבטים, שוקעים לרגע במיטה בדיכאון קטן או משתפים חבר קרוב. לא תמצאו כאן סערות טרגיות או דרמות קולנועיות אלא התמודדות שקטה, מינורית במידה, ונאמנת בהחלט למקור. עובדה זו גם הופכת את הספר כולו לחסר סערות גדולות מהסוג שאליו קוראי פרוזה מבקשים לעיתים לברוח אליהן, ומִשכך אינה משאירה חותם רגשי נוכח.
הייחוד של הספר הוא בהצצה הזו אל המרחב שלרוב נותר לא מדובר. לא הלמדנות או שיעורי העיון, אלא שגרת החיים הפשוטה, החברויות, ההתמודדויות האישיות וגם חיפוש הזהות והזוגיות. זה אינו טקסט שמבקש להשתייך ל"ספרות עילית" אלא רומן חברתי שנועד בראש ובראשונה להנגיש חוויה פנימית של ציבור שלם. את המטרה הזו הוא ממלא היטב: הקורא נסחף מפרק לפרק, בלי מאמץ, ויוצא מהספר עם הבנה קצת אחרת על בחורי ישיבה – מה מעסיק אותם, מה מרגש אותם, מה עובר לידם בלי ניע.
אפשר לומר בזהירות ש"השנה שאחרי הפור" הוא ספר שימשוך במיוחד שלושה קהלים: בחורי ישיבה, שיזהו בו את עצמם ואת חבריהם; מי שיוצאות עם בחורי ישיבה ורוצות להבין טוב יותר את מי שמולן והורים שמבקשים הצצה אל מה שעובר על ילדיהם.
אברהם אליצור מוכיח כאן כישרון סיפורי ונאמנות למקום שממנו הוא כותב. אין כאן התחכמות יתרה או כתיבה מתיימרת, אלא פרוזה נקייה, מאופקת ונעימה. זהו ספרו הראשון, וצעירותו של המחבר מבטיחה שעוד נכונו לנו ממנו יצירות נוספות. אליצור מכניס אותנו אל העולם החברתי המפותח של בחורי הישיבה ומגלה לנו שגם בשקט המאופק הזה מסתתר סיפור ששווה להקשיב לו.