פתיחת מחזור קריאת התורה המתחדש פוגשת את ספרה החדש של ד"ר ברכה אליצור, המפלסת את דרכה בין שבילי אגדות בראשית. מה אפשר לומר על אגדות אלה ושביליהן המתפצלים שטרם נאמר ונכתב? הספר שלפנינו, שנכתב במסגרת תוכנית 'כתבוני' מבית מתן, מעלה שעוד לא תמו כל פלאיה של אגדת בראשית. המחברת מביאה מבחר עשיר ומגוון של דברי אגדה ופרשנות. רבים מהם, אך לא כולם, מתוך מקורות מוכרים למדי. בראשם מדרש בראשית רבה וצאצאו הרחוק מדרש תנחומא, ואליהם מצטרפת שורה ארוכה ומגוונת של מקורות קדומים ומאוחרים – מן הספרות הרבנית ומקודמתה "החיצונית", מכתבי יוסף בן מתתיהו, מארץ ישראל ומן התפוצות (אלכסנדריה למשל), יהודיים וגם נוצריים ומוסלמיים, עבריים וארמיים ועוד.
את כל אלה מצעידה ד"ר אליצור בשבילי אגדות בראשית, בחוכמה פותחת שערים ומסדרת את כוכביה כשהיא מטעימה את המשותף ואת השונה, ועומדת על ההתפתחות המשתקפת בהם ועל הרקע ההיסטורי והאידיאולוגי של אותה ספרות אגדה לענפיה. שתים־עשרה הפרשות הנקראות בחומש בראשית מכתיבות את מבנה הספר שלפנינו, שכל אחד מתריסר פרקיו מכיל עיסוק עמוק וממצה באחד מנושאי הפרשה, ומתוכו עולות מסקנות פרשניות מורכבות ומפתיעות.
| צילום: ללא
כך למשל, בפרשת וישלח דנה הכותבת במשמעותה של ההתרפסות שמפגין יעקב בפני עשו לקראת הפגישה הצפויה ביניהם, על פי ספר היובלים (כ־200 לפני הספירה) מחד ועל פי יוסף בן מתתיהו (סוף המאה הראשונה) מאידך. בעל ספר היובלים מדלג על פרשה זו ומספר בקצרה על המפגש ועל פרידתם של האחים בשלום. ההסבר המוצע: באירוע זה מציגה התורה את עשו באור חיובי, ולכן בעל היובלים דוחה את הצגת עמדתו הנוגעת לעשו אל מעמד אבלו של יעקב על רחל. ואומנם שם מתגלה עשו במלוא רשעותו ורצחנותו, ושם גם תתואר מלחמה נוראה שבסופה ייכנעו בני עשו ויהפכו לעבדים לבני יעקב. באותו פרק מלביש ספר היובלים על עשו את חטאי הגויים בכל הדורות, וכדברי כנה ורמן, חוקרת ספר היובלים, עשו "מעיד על עצמו שהוא משתייך לכוחות האופל... והופך לאב טיפוס של העולם הנוכרי".
הכי מעניין
לעומת זאת, יוסף בן מתתיהו מציג את המפגש כהתפייסות אמיתית ואת יעקב כמי שמנסה בכל כוחו למנוע מאבק מסוכן מול עשו, ומצליח בכך. כיווני פרשנות אלה תואמים את המציאות ההיסטורית שבה פעלו מחברי הספרים, ובמקרה של יוסף גם את יחסיו הסבוכים עם השלטון הרומי שבצילו כתב לאחר מלחמת החורבן ונוכח מעמדו כמפקד בכיר לשעבר בצבא היהודי.
גם חכמי המדרשים ראו בפרשת המפגש סמל לדורות. כהכללה לא מדויקת נראה שבבראשית רבה ניכרת ביקורת על התרפסות היתר של יעקב בפני אחיו, בעוד שבמדרשי תנחומא מסתמנת הבנה להתנהגות זו. אליצור, כאן ולאורך הספר, נוטה לפרש את עמדותיהם של בעלי המדרשים בהתאם למציאות שבה חיו או לאידיאולוגיה שבה האמינו.
הקיסר קין
מתוך פרשת בראשית, החובקת עולם ואדם, בחרה הכותבת לעסוק בדמותו השולית של למך, צאצאו הרחוק של קין (להבדיל בינו ובין למך בן מתושלח ואבי נח), כנראה משום שכאן ניכרת ביותר ההתפתחות הספרותית שעל הצגתה היא שוקדת. תחילה נציין את הבחנתה, בעקבות כמה דרשות, בדבר היותו של קין "אב הטיפוס של קיסרי האימפריה הרומית", ומכאן האשמת צאצאיו בעוונותיהם של שליטי רומא לדורותיהם. כאן פונה הכותבת אל ספרות הבית השני שקדמה לחז"ל, וממנה היא מביאה שלוש עמדות קרובות אך לא זהות בדבר טיב חטאיהם של צאצאי קין ובתוכם למך, שכולם נרמזים בתורה. פילון האלכסנדרוני מאשים אותם בהשחתת המידות, כאשר נישואיו של למך לשתי נשים הם ביטוי לאותה שחיתות; יוסף בן מתתיהו מאשים את קין וצאצאיו בלהט למלחמות; ואילו מחברו הנעלם של ספר "קדמוניות המקרא", שיוחס בטעות לפילון (להבדיל מ"קדמוניות היהודים" לבן מתתיהו) – בניאוף ועבודת אלילים.
פגישת יעקב ועשו פיטר פאול רובנס, שמן על קנבס, 1625 | צילום: מאוספי הצילום הממלכתיים של בוואריה, ויקפדיה
המעיין בבראשית רבה ימצא, לדעת הכותבת, שפרק נכבד בביקורת של בעלי המדרש על "דור המבול" הוא על הפרת הציווי פרו ורבו, אולי בדומה לעמדת פילון. הפרה זו באה לביטוי בייחוד בהבחנה בין תפקידיהן של שתי נשיו של למך: עדה שנועדה לפריה ורבייה "הייתה יושבת כאלמנה..." ואילו את צילה, שתכלית קיומה לספק את תאוותו של הגבר, עיקרו במזיד כדי לשמור על יופייה והייתה "יושבת בצילו".
מסורת מדרש תנחומא לעומת זאת, רואה את החטא העיקרי של למך ודור המבול בזילות חיי האדם, וכאן משתלבת בין השאר האגדה הנודעת על למך הקשיש העיוור שהרג בקלות דעת שבשגגה הן את קין הן את נכדו שלו. שתי האגדות הללו מסתמכות על שירתו של למך: "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי". בדרך אגב נציין כי במחקר מקובל לראות את דברי למך כשירת התפארות של צייד־לוחם־נוקם בפני נשיו המעריצות.
את ההבדל בין הדגשים בתוך ספרות חז"ל מבקשת המחברת להסביר כתגובה למגמות המתפתחות בפרשנותם של אבות הכנסייה. לדבריה, "אגדת למך זכתה לפיתוח נרחב בספרות הנוצרית היוונית והסורית". התיאולוג הנוצרי טרטוליאנוס (160–230) רואה את חטאו של למך בכך שנשא שתי נשים, בניגוד לעמדת הכנסייה ששללה את הביגמיה מכול וכול כבר בדורותיה הראשונים. כמאתיים שנה מאוחר יותר מרחיב הירונימוס (345–420) את כתב האשמה: האישה השנייה מסמלת את הכופרים, ובייחוד את היהודים ואת בתי הכנסת שלהם, והירונימוס מצרף גם את חטא שפיכות הדמים. בהדרגה ילך מוטיב הרצח ויתפתח בפרשנות הנוצרית. גם בספרות המוסלמית הקדומה חל פיתוח של האגדה, עם אהדה למעשה גאולת הדם של למך בהריגת קין. המחברת מוצאת הקבלה בין ההתפתחויות של אגדות למך במסורות האגדה היהודיות מחד גיסא, והנוצריות והמוסלמיות מאידך גיסא.
בפרק העוסק בפרשת חיי שרה עומדת הכותבת על צייתנותו המוחלטת של אברהם נוכח ציווי העקדה, אשר מוטעמת היטב במדרש בראשית רבה – מוטיב החוזר ונשנה בפיוט ובהגות לאורך הדורות. במקביל יש להדגיש את היעדרה הכמעט מוחלט של שרה מפרשה זו של בראשית רבה. עם זאת, מוכר גם הצימוד שבין פרשת העקדה למות שרה, וכלשון רש"י: "לפי שעל ידי בשורת העקדה... פרחה נשמתה ממנה ומתה", צימוד המבוסס על מדרשים אחרים: ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש קהלת ועוד. גם בכמה מפיוטי העקדה משתקף ההבדל בין תגובתו המיידית הצייתנית המוחלטת של האב אברהם, ובין תגובתה הרגשית והספקנית של האם שרה. ניתוחה של אליצור מעלה כאן היבטים היסטוריים ופולמוסיים (יהדות מול נצרות וגם אסלאם) וגם היבטים פמיניסטיים ואנתרופולוגיים, שיריעה זו קצרה מלפרטם. למעשה עולה מדבריה: מוות על קידוש השם הוא הכרחי בתקופת שמד, ופסול לחלוטין בנסיבות אחרות.
סגנון הכתיבה הבהיר, המבוא הנרחב והסיכומים שבסופי הפרקים מצטרפים אל רוחב היריעה הלמדנית והמחקרית בספר שלפנינו. כל אלה מציעים למעוניינים מסלול חדש, מקורי ורב עניין למשוטט בגן השבילים המתפצלים של אגדות בראשית.
חננאל מאק הוא פרופסור בגמלאות במדעי היהדות ומומחה לספרות המדרש והאגדה