דברים שרואים משם: הסיפור על הדוב שאיבד את המשקפיים

הדוב אינו מוצא את משקפיו. הוא משוכנע ששכח אותם אצל חברו הג'ירף, ובדרכו אליו הוא מופתע להיתקל בחיות שלא ציפה לפגוש. כשהג'ירף מחזיר לו את המשקפיים – שעד כה נחו על מצחו של הדוב, במקום על עיניו – מציע הדוב לג'ירף ללכת יחד ולחפש את אותן חיות. אלא שאז מתברר לדוב שמה שהוא חשב לאייל בעל קרניים הוא בסך הכול עץ, הקרוקודיל הוא שיח, הפיל סלע גדול, והפלמינגו אינו אלא פרח ורוד. כשהוא מסיר את משקפיו בסוף הסיפור, מתווסף עוד שיבוש ויזואלי יפה כאשר שלוש חמניות נדמות בעיניו לשלישיית אריות.

הספר מתפקד כפיקצ'רבוק קלאסי, שבו האיור הוא שותף מלא בסיפור ובחשיפת פרטים שאינם נמצאים בטקסט: כבר מהעמוד הראשון הקורא יודע שהמשקפיים כלל לא אבדו אלא מונחים על מצחו של הדוב, והפער בין הידיעה הזו ובין מה שהדוב "רואה" משעשע. גם הנזקקות שלו למשקפיים מתגלה באיור: עוד לפני שהסיפור מתחיל, האיור ממחיש כיצד הדוב מתקשה להשחיל חוט במחט.

"בְּלִי מִשְׁקָפַיִם קָשֶׁה לִי לִרְאוֹת", חוזר הדוב ואומר לעצמו כמה פעמים, והאמירה הזו מתבררת במהלך הסיפור לא כעובדה אלא כאפשרות. הראייה הלקויה של הדוב אומנם גורמת לו שלא לראות את מה שלפניו, אך בה בעת היא מאפשרת לו לראות משהו אחר, במבט יצירתי ואסוציאטיבי. כשהדוב מצהיר בפשטות כי ראה כאן חיה כלשהי – בזמן שמה שעומד מול עיני הקורא הוא סלע, שיח או פרח – מתרחשת חגיגה קומית של בלבול, של מבט טועה אך יצירתי. לראות בעץ צורה של אייל זו אומנם טעות בזיהוי, אך גם עדות לדמיון בריא.

לרוב אין טעם להתעכב בטורי ביקורת על סוגיות בתרגום, אך כאן דווקא מעניין להתעכב על מה שעומד מאחורי התרגום העברי לשם הספר. בהולנדית, שפת המקור, נקרא הספר "המשקפיים של הדוב", ובאנגלית "משקפי הדוב האבודים" – שתי כותרות שממקדות את תשומת הלב בחפץ. המתרגמת נעמי בן־גור בחרה בעברית בשם "דוב וחיות שאפשר לראות", המעביר את הדגש מהאובייקט אל המבט עצמו, אל פעולת ההתבוננות והפרספקטיבה. זו בחירה נבונה שמקפלת בתוכה כמה רבדים וראויה להערכה.

עוד בחירה חכמה ורבת פרשנויות מצויה על כריכת הספר, שבה עדשות המשקפיים של הדוב מאוירות בשחור אטום. הניגוד בין העדשה השחורה ו"החוסמת" ובין העדשה השקופה והצלולה, המופיעה בגוף הסיפור, מעלה שאלות על מה בעצם מאפשר לנו לראות. האם המשקפיים, כסמל לידע, פרשנות או מבט "תקין", פותחים את העיניים או שמא דווקא מגבילים אותנו ומצמצמים את שדה האפשרויות?

הסיפור אינו מציע תשובה חד־משמעית, אלא מזמין את הקוראים לנוע בין שתי תפיסות, זו של הראייה המדויקת והמפוכחת, המבט הריאליסטי שממשיג כל דבר בשמו; וזו של הראייה המשובשת, במבט "שגוי" מבוסס דמיון, כזה שמזמן יופי והפתעה ומזכיר שלפעמים דווקא הטעות והבלבול מאפשרים ראייה קצת אחרת.