ארבעה ספרים בעקבות מאורעות המלחמה

אני מניר עוז "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה"

סיוון קלינגבייל ושני קלינגבייל שילה, עם עובד

קיבוץ ניר־עוז עלה לכותרות בנסיבות הכי מזוויעות שיש, אבל עד אז הוא חסה באנונימיות של קיבוץ עם שטחי חקלאות נרחבים וקהילה צמודה וקרובה. הספר מאגד 32 סיפורים של תושבי ניר־עוז, כאלה שעזבו, כאלה שחזרו, וכאלה שמעולם לא רצו לעזוב. הדוברים מגוונים, חלקם ילידי שנות ה־70 וחלקם צעירים שנולדו כבר למציאות אחרת לגמרי. לצד גילויי לב על קיבוציות שדחפה לבינוניות, חוסר פרטיות או זמן מועט מדי עם ההורים, רבים מהם מספרים על תחושת חופש, שייכות, משפחתיות, ומציירים תמונה חיה של קיבוץ שוקק ומשפחתי של אנשים צנועים ועובדי כפיים, שבאו למען האידיאלים ונשארו למען הקהילה. רחוק מאוד מהדימוי האליטיסטי מדושן העונג שנהנים להצמיד לקיבוצים. 

ואז, מגיע החלק של 7 באוקטובר. וכל אחד עם פצעו. מי שאיבדו בני משפחה, נלחמו על חייהם, הצילו אחרים או צפו מרחוק בלב דואג - בכולם נשבר משהו. הקהילתיות שפיעמה בהם חטפה מכה אנושה. מתוך פסיפס האנשים עולה תמונה של משפחה אחת גדולה - כזו שהטראומה שחוותה חיברה אותה אפילו יותר, ושהאנשים בה מבינים זה את זה הכי טוב ובלי מילים - שעוד תחזור למקומה, והלוואי שבמהרה. 

סדריק

גיש עמית, אלטנוילנד

סדריק גרין נולד בישראל, גדל בתל־אביב ונהרג בעזה, באסון קריסת מבנים שבו נהרגו עשרים חיילים נוספים, באחד האסונות הכבדים והזכורים במלחמה. לגיש עמית, שלימד אותו במשך שנה בבית ספר תיכון בתל־אביב, נודע על מותו של סדריק מדפדוף אקראי בעיתון.

עמית יוצא למסע ומתחקה בספר עדין ורגיש אחרי תחנות חייו של גרין, וגם אחרי מותו: ילד עדין ומנומס, טוב מיסודו, שלמרות אפיזודה קלה של תקופה לא פשוטה, משה את עצמו למעלה והחליט להתגייס לצבא (שבהתחלה לא קיבל אותו), להפוך לחייל מצטיין, להתחתן ולצאת להגן על המדינה.

מהדפים עולה גם סיפורם של העובדים הזרים בישראל, שהסיפור של סדריק גרין הציף והביא לקדמת הבמה, על קשייו ומורכבותו. ברור שבמלחמה משורטטים גבולות חדשים. לא רק גבולות גיאוגרפיים של שליטה אלא גם של זהות. המלחמה פירקה והרכיבה מחדש כל כך הרבה מבנים והגדרות, וזו אחת נוספת: פיליפיני שנפל בעזה על הגנת המולדת.

ימים כקלקולם

נוגה פרידמן, כנרת זמורה ביתן

את הפוסט הראשון של נוגה פרידמן קראתי בימים המבהילים שאחרי המתקפה. היא נתנה לכולם להיכנס למאורת הכאב שלה בצורה חשופה ובלתי אמצעית, ומהר מאוד התחילה להוסיף גם סטריפים של קומיקס שבהם היא משוחחת עם עידו רוזנטל, בן זוגה שנהרג בעודו מגן על קיבוץ עלומים, כשהוא מיוצג כגולגולת אחרי מותו. בקומיקס פרידמן מנסה להתמודד עם היעדרו הבוטה של רוזנטל, שאיתו הביאה שלושה ילדים וחלקה חיים כמעט 20 שנה.

לפרידמן, יוצרת רב־תחומית, יש תובנות לא טריוויאליות מהשנתיים שבהן היא "מלכת האבל, רס"מית העצב" כהגדרתה. היא משרטטת יומן מרגש, שבמסגרתו נשזרים עצב, זיכרון, אבל, לאומיות, זוגיות, נפרדות וקהילתיות. הדחיפות של הטקסטים בפייסבוק הומרה למחשבות עמוקות ורוחביות עם זמן שהות בכל אחת מהן. לצד שחזור בלתי פוסק של חיים שהיו ונגמרו, מתהווה המציאות שבה אין ברירה אלא להמשיך, חסרה ככל שתהיה. 

שקופים על מגש הכסף: מהלם קרב לפוסט טראומה

זהבה סולומון, כנרת זמורה ביתן

ישראל בורכה בהרבה אנשים אמיצים וערכיים, שמוכנים לקפוץ ראש למען הביטחון של כולם. חלק גדול מזה נזקף לערבות ההדדית שנבנית במהלך השירות הצבאי, שמאפשרת לחיילים להאמין שהכול בסדר כי יש להם צוות חזק שמגן עליהם ומפקד שהם סומכים עליו. למרות זאת, ונוכח המערכה המתמשכת שאנו חווים בשנתיים האחרונות, תחושת הביטחון הזו לעיתים נפגמת, ובקרב חלק מהחיילים מתפתח הלם קרב.

הספר מבוסס ברובו על ממצאי מחקר שהחל עוד בשנת 1982, במלחמת לבנון הראשונה. פרופ׳ סלמון - מומחית בינלאומית בתחום הטראומה, שהייתה בתחילת המחקר קצינה במחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה - פורשת בו את הממצאים: הקושי שחווים חיילים בשדה הקרב, הקושי שהם חווים לאחר חזרתם הביתה, וגם ההחצנה של קשיים אלה לעיני הקרובים להם והאופן שבו החברה מתייחסת אליהם.

זהו לא ספר פשוט, אפילו קשה. לצד עדויות מפי לוחמים ובני משפחותיהם, הוא מאיר את התופעה בכלים פסיכולוגיים וטיפוליים תוך ציטוט מחקרים שנעשו ממלחמת ויטנאם, והוא מיועד לכולם, כפי שמעידה המחברת עצמה: "כחברה החיה על חרבה, שרבים מבניה הם ניצולי טראומה, עלינו לגלות חמלה כלפי מי שקורסים תחת לחצים טראמטיים. הנטייה האנושית לפתור סכסוכים באמצעים אלימים מחייבת אותנו גם להכיר במחיר הרגשי הכבד שהיא גובה מכולנו".