במאמרו "מסורת והכישרון האינדיבידואלי" טוען ת"ס אליוט, המשורר הבריטי הנודע, כי "השירה אינה מתן דרור לרגשות, אלא בריחה מרגשות. אין היא ביטוי של האישיות, אלא בריחה מן האישיות". אף שהטקסט פורסם לפני יותר ממאה שנה, נראה ששלל משוררים מודרניים החמיצו אותו, וחבל. ספרי שירה רבים מתאפיינים באינפלציית רגש דוהרת, שמהממת את הקורא בלי לתת לו שהות להאזין למילים עצמן. אולי משום כך נהניתי מהקריאה ב"אהבת עולם", ספר הביכורים של הפיזיקאי יואב רוזנברג, ששפתו הרגשית חסכנית, עצורה ועדינה.
השירים בספר מתוארכים, לפחות בחלקם, ומתברר שהם נכתבו לאורך עשורים לפני שלוקטו יחד לספר. התארוך מוזר ולא אחיד: לפעמים תאריך עברי, לפעמים לועזי, לפעמים מקושר לחגים, לפעמים מדויק ולפעמים רק שנה ומיקום. גם השפה מתאפיינת בחוסר אחידות, שאולי נובעת מפריסתם של הטקסטים על פני פרק זמן ארוך מאוד בחייו של הכותב. ערמות של קרירות רציונלית נשברות לפתע נוכח ביטוי סנטימנטלי כמו "אַקְסְיוֹמָה אַחַת בִּלְבַד / שֶׁל אַהֲבָה". ריבונו של עולם הוא לפרקים "ה'" ולפרקים מוזכר בשמו. מה שכן אחיד, או לפחות אחיד יחסית, הוא הסגנון: תמציתי, קמצני, יותר שכלתני מרגשי. אם היה כאן יותר תחכום פואטי הייתי עשויה לכנות זאת שירה אינטלקטואלית, אבל אלה יותר הרהוריו של פילוסוף חובב שמוצאים את דרכם אל שורות קצרות, ועושים זאת היטב.
| צילום: ללא
הסגנון המרוחק משרת את הנושא המרכזי של הספר, שהוא יחסי קרבה. קרבה לאנשים, בייחוד נשים. קרבה אל האל, ואז מרחק ממנו שנדמה שמקָרב אף יותר (על גב הספר מצוין, ומשום מה פעמיים, שהמחבר הוא דתי לשעבר), קרבה אל ההורים ההולכים ואובדים. כל הקרבה הזו הייתה עשויה להיות גדושה ומעייפת, אילולא הטיפול החכם של הכותב בנושא, דווקא בעזרת השפה האדישה לכאורה.
הכי מעניין
תוכלו למצוא כאן שירים המוקדשים לפילוסופים ולפרשני מקרא, ושירים אחרים ששמותיהם הם מחווה להתפלגויות סטטיסטיות. אין כאן טקסטים שיפילו אתכם מהכיסא. במקום זה, הם ייגשו אליכם בשקט ויציעו זווית מבט מעניינת וניסוחים מעוררי מחשבה. איני יודעת אם תאהבו אותו אהבת עולם, אבל הייתי אומרת שישנה סבירות סטטיסטית גבוהה למדי שתחבבו אותו מעט.
כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת מֻפְתָּע / בָּעוֹלָם הַזֶּה / כְּמוֹ שֶׁהוּא / בַּהוֹוֶה הַקָּפוּא שֶׁאֵינוֹ זוֹלֵג, / אֵינוֹ דּוֹלֵף / יוֹתֵר / לֶעָבָר אוֹ לֶעָתִיד.