למה אנחנו מוצפים ביצירות שעוסקות בכסף?

חייבים לדבר על כסף. אין ברירה, זה הנושא החם של השנים האחרונות, לפחות ביצירות שמגיעות אלינו מאמריקה. דוגמאות מלוא העין: "יורשים", "מיליארדים", שתי עונות של "הלוטוס הלבן" (השלישית היא תקלה שעדיף לשכוח) וגם "הפשרה של לונג איילנד", שהוא התאום הלא זהה של "רחוב פיינאפל". בישראל שני הספרים המקבילים האלה אפילו ראו אור באותה הוצאה, תכלת (שבהתחלה הייתי חשדנית לגביה, אבל היא אחראית לכמה ספרים מהנים ביותר שיצאו כאן).

איך קורה שאותה הוצאה מפרסמת תוך זמן קצר שני ספרים דומים כל־כך? אפשר לטעון שאין דבר כזה יותר מדי כסף, ואפשר גם לחדד את ההבדלים. אחרי הכול, משפחת סטוקטון מרחוב פיינאפל היא כסף אמריקאי מסורתי, ואילו משפחת פלטשר מ"הפשרה של לונג איילנד" נטועה עמוק בקהילה היהודית שנבנתה אחרי השואה. אבל הדמויות מסתובבות באותם פרוורים עשירים של ניו־יורק, וביקום הספרותי המקביל כנראה עומדות באותו תור לקפה גרוע ובייגל. אם דג משאלות הקציב לכם קריאה של ספר אחד בלבד על עשירים באמריקה, לכו על הפשרה של לונג איילנד. הוא מסעיר יותר, מצחיק יותר, והולך יותר פנימה ולקצוות (ובהתאמה, יש להודות, פחות סטרילי ונקי). אבל לא הוגן להשוות בין אחים. עכשיו אנחנו ברחוב פיינאפל, וגם כאן יש מה לראות.

ג'ני ג'קסון, הסופרת, שהיא גם עורכת בהוצאת "רנדום האוס" היוקרתית, נתקלה בכמה ידיעות על מילאניאלז שירשו סכומי עתק והחליטו לתרום לצדקה את כל הונם, והחליטה לבסס על דמות כזו את ספר הביכורים שלה. באחד מרגעי המפתח בספר, קרטיס, חבר של הבת הצעירה ג'ורג'יאנה, אומר לה: "אני בן 26, לא אמורים להיות לי מאות מיליוני דולרים". הוא צודק כמובן, ולא מופרך להניח שהמשפט הזה הוא ציטוט מדויק שנלקח מהמציאות.

דיון מיובא

הגיבורים האנושיים שלנו הם כאמור בני משפחת סטוקטון, משפחה אמריקאית קלאסית של כסף ישן. הם עונים לכל רשימת המאפיינים של משפחה כזו: קונים בגדים יקרים, משחקים טניס, מדחיקים שיחות על רגשות – כל החבילה. ההורים, צ'יפ וטילדה, מחזיקים בית־משפחה יקר ומיושן, המון נדל"ן, ושלושה ילדים עם שלוש גישות שונות לחיים ולכסף. הבת הבכורה, דארלי, ויתרה על שליטה בקרן ההון שלה כדי לא להחתים את בן זוגה, מלקולם, על הסכם ממון. מלקולם מרוויח מצוין בזכות עצמו, והשניים מנהלים חיים אוהבים וגם מאוד מספקים כלכלית, עד שמגיע הבלת"ם הראשון, וההחלטה הרומנטית להתנתק מהכסף המשפחתי מתגלה כבעייתית.

הבן האמצעי, קורד, התחתן עם סאשה, בת מעמד הביניים, והשניים מתגוררים בבית המשפחה הישן. זאת למגינת ליבה של סאשה, שמרגישה שהמשפחה חושדת במניעיה ולא באמת מקבלת אותה, ובנוסף גם לא מרשה לה לשנות שום דבר בבית. זהו הסימבול במערכה הראשונה, שממתין להתפוצצות.

הבת הצעירה, ג'ורג'יאנה, היא החלק היותר מקורי ומעניין בסיפור: היא עובדת בעמותה שמסייעת למדינות שהיא לא יודעת על קיומן (באחת הסצנות החכמות והמצחיקות בספר היא מצטדקת: "לא למדתי גיאוגרפיה, התואר שלי הוא בספרות רוסית!", ובמחי משפט מורידה מט על החינוך ההומניסטי היוקרתי). בזמנה הפנוי היא יוצאת עם חברות למסיבות ומחפשת את דרכה בחיים, מול כסף ובכלל. עד הרגע שבו היא נדחקת, מבלי שיש לה כלים רגשיים או מעשיים, אל פינת ההכרעה בנושא שלשמו התכנסנו: הכסף.

התמודדות של צעירים עם כסף, בשילוב מאפייני הדור שלהם, היא באמת נושא מוצלח ונוגע ללב. ויש מידה רבה של חוסר צדק בלידת ספר הביכורים הסך־הכול מהנה הזה, אל עולם שכבר קיימים בו הפשרה של לונג איילנד וקנדל רוי ורשת מלונות הלוטוס. כי אין מנוס מלהודות שמבחינת תיאור ההליכים הנפשיים, כבר התרגלנו ליותר. כאן זה עובד רק חלקית, ועם הרבה הסתמכות על אירועים חיצוניים, בעיקר בסוף הספר, שהוא די חפוז ותפור ברישול. הגיבורים האנושיים אינם חורגים מקווי המתאר החיצוניים של הקונפליקט ולא מצליחים להחזיק אישיות, היסטוריה ועומק כמו הגיבור המרכזי, שהוא הכסף. וליתר דיוק, כסף אמריקאי.

מדוע יש לאחרונה כל־כך הרבה יצירות על כסף? התשובה המיידית היא הריכוזיות. יותר ויותר הון מרוכז אצל פחות ופחות אנשים. העשירים הופכים עשירים יותר, העניים לעניים יותר. ואם עד לפני שני עשורים, "מיליונר" היה מישהו שיש לו מיליון דולר, היום כבר מדברים במילארדים, וגם הסכום הזה דוהר כלפי מעלה. כסף נדבק לעוד כסף, כמו ניקוי מתכות באמצעות מגנט.

למה היצירות על כסף מגיעות בעיקר מאמריקה? כי אמריקאים מתעניינים בעיקר בעצמם. במידה לא מבוטלת של צדק, אגב. זו מדינה עצומה, עם מספיק מגוון אנושי ותרבותי. הספרות שרואה אור באמריקה היא כמעט לחלוטין אמריקאית. הנתונים מדברים על פחות משלושה אחוזים לספרות מסחרית מתורגמת, ופחות מאחוז אחד(!) של תרגומי ספרות יפה מרחבי העולם. חלק ניכר מהכסף הגדול של העולם נמצא אצל האמריקאים, ובקרוב הוא יעבור למילניאלז. הדור המנותק והלא סגור על עצמו עומד לרשת הון ולשנות את העולם. הגיוני שהאמריקאים מנסים לנחש באיזה אופן.

למה גם אנחנו כל כך מתעניינים בכסף? קודם כול, כי ישראל היא בעיקר אמריקאית מבחינה תרבותית. רוב הסדרות, הספרים, הבגדים והחלומות שלנו מגיעים מארה"ב, וכך גם הפוליטיקה והמאבקים החברתיים. אבל לדעתי תשובה מדויקת יותר תהיה שאנחנו לא באמת עד כדי כך מתעניינים בכסף, תודה לאל. גם אצלנו יש דיונים על פערי שכר ויוקר המחיה, שיש להניח שיתעצמו עם תום המלחמה. יש לנו אפילו דיוני מעמדות וכסף שעובר בירושה. אלא שאלה יובאו מארה"ב והפכו כאן להד חלש של עצמם.

אפשר לטעון בצדק לפערים בין הדורות, ועדיין, אצלנו מדובר בסך הכול על דור אחד. ישראל היא מדינה צעירה שהוקמה על ידי מהגרים וניצולים, ואין בה עדיין את שושלות הכסף וקרנות ההון של אמריקה. העניין של ישראלים עם מעמדות וכסף לא דומה במאום לאובססיה האמריקאית לגודל, לכסף ולמעמד. לפחות מהבחינה הזו, החיים בישראל בריאים ושפויים יותר. נקודות הכובד שלנו הן אחרות. ועם זאת, לא מיותר בשבילנו לצפות בזרם היצירות שעוסק בנזקי החומרנות המופרזת והשפעתה על הנפש, כדי לא למחזר טעויות של אחרים.

למרק את המצפון במיקור חוץ

ג'ורג'יאנה היא זו שלכאורה עוברת את התהליך המשמעותי ביותר בסיפור. היא זו שנבחרה להחיות את אותה ידיעה שהסופרת קראה בעיתון, ולקבל החלטות דרמטיות בשבתה כמילניאלית יורשת הון. אבל יש להודות שלמרות שהסיפור מעניין, גזירי העיתון לא באמת הפכו לסיפור חי, וכל ההחלטות שלה נחוות פחות כתהליך שמאפיין דור, ויותר כגחמה פתאומית. גם המטרות החדשות שהיא מציבה לעצמה, כאקט של התבגרות, לא מקבלות מספיק עומק, וחבל. לכאורה מדובר בתיקון עולם אוטומטי: שינוע כסף מאלה שיש להם הרבה ממנו, אל אנשים שזקוקים לו. מה כבר יכול להשתבש? ובכן, הכול. מפעלי צדקה ועמותות הם דרך לחולל שינוי, אבל לא פעם הם גם נמצאים על הספקטרום שבין סידור עבודה, הקלות מס ואף שחיתות ממש. האדם הסביר לא באמת יודע להבדיל. זה אולי לא נורא כשמדובר בעשרה שקלים שתרמתם לילד עם פנקס בחופש הגדול, אבל כשמבינים שאנשים כמו ג'ורג'יאנה הם יורשי ההון של העולם, ושהם ינסו למרק את מצפונם באאוט־סורסינג דרך עמותות וארגונים, אי אפשר שלא להציץ בחשש מעבר לכתפה של ג'ורג'יאנה, אל הסיפור הגדול יותר. קרטיס, החבר וההשראה, פותר את הבעיה באמצעות האמירה "אני לומד את הנושא". האם ג'ורג'יאנה כשירה בכלל ללמוד את הנושא? כמה מיליונים יזרמו ולאן, בזמן שילדי העשירים לומדים את הנושא? כל השאלות הללו נותרות פתוחות.

ויש סכנה נוספת, לא מנותקת מהסכנה הראשונה: עושה רושם שהמילינאלז האמריקאים מגלים את אופציית הצדקנות. איך תזהו צדקנים? כמו בבדיחה על הטבעונים ועל הטייסים, הם כבר יגידו לכם. אלה האנשים שיעקמו אף על רכישות של אחרים, על אורח חיים של אחרים, על אחרים באופן כללי. האנשים שיכריזו ברהב שאצלם בבית לא קונים סמלי תרבות נחותה, מותגים מסוימים, מותגים בכלל, מוצרים יד ראשונה. למה זה רלוונטי? כי מפתה לצייר את העשירים כרדודים ואת העניים כמוסריים, וגם ג'קסון לא עומדת בפיתוי. ההורים במשפחת סטוקטון משקיעים את זמנם במסיבות נושא ובשעשועים עצמיים, ואילו במעמד הביניים, כמו סאשה למשל, מבינים את חשיבות המשפחה והחברות. זו קלישאה שהיה יותר מעניין לפצח מאשר להתמסר לה. כי כסף הוא לא הרע האוטומטי, ועמותות וארגונים הם לא הטוב האוטומטי. לצעיר בן 26 באמת לא אמורים להיות מאות מיליוני דולרים בחשבון. אבל בהינתן שיש לו, מה עושים עכשיו? גם חיים עם כסף וגם חיים בלעדיו יכולים להיות טובים וערכיים ויכולים להיות מלאי רעש וצלצולים. ההבדל הוא בבחירת המקום שלך בעולם. זה לכאורה מה שג'ורג'יאנה עושה, בסוף התהליך שהיא לכאורה עברה. העניין הוא ש"לבחור מאבק אקראי ולתרום לו הון" נשמע עוד מאותו הדבר, ואין באזור אף מבוגר אחראי שיציע דיון קצת יותר מורכב על כסף ומוסר.

מה שמוביל אותנו לסוף הסיפור. ספרותית הסוף כאן מאכזב, ומרגיש בעיקר כמו עמידה בהולה בדד־ליין. זוכרים את הבית המיושן מתחילת הסיפור, שהמשפחה לא מרשה לסאשה לגעת בו? מה, לדעתכם, יקרה לו בסוף הסיפור באופן סימבולי? נו, אז אתם כבר יודעים. אם מתעלמים מהטוויסט המוזר, החפוז והכמעט מקומם הזה, וזוכרים שהסופרת היא אדם שמבין בספרים, אפשר לפרגן לה את המחשבה הבאה: היא לא באמת העבירה את הגיבורה שלה תהליך. היא רק גרמה לה לחשוב שהיא עוברת תהליך. ג'ורג'יאנה עברה מה שבנות גילה עוברות בלי קשר להיותן יורשות עשירות: יציאה לעולם, התאהבות ושברון לב ראשונים, ומחשבות על מה לעשות עם הסיבוב היחיד בעולם הזה. ההבנה שיש כאן חובה ובחירה היא רק השלב הראשון, לא המסקנה. והשלבים הבאים, של ג'ורג'יאנה ושל העולם, יסופרו בספרים הבאים.