"מכתבי שחרור" הוא ספר מבריק, מעמיק ושובה־לב, המפגיש אותנו עם עולם הרפואה ועם חייו המקצועיים והאישיים של רופא בבית חולים, ותוהה איתנו על הקשר בין הרפואי והאישי. הוא עושה זאת באמצעות היתוך תוכני ומבני, צורני ורעיוני, בין שני קווים: סיפורו של אסף, רופא מתמחה בשנתו הראשונה במחלקה פנימית בבית חולים, שחברו ושותפו ללימודים יניב נהרג זה עתה בתאונת דרכים, והוא נתון במערכת יחסים עם אחותו של יניב העומדת בסימן השכול; וסיפוריהם של כמה ממטופליו, שכל פרק מוקדש לאחד מהם.
הקשר בין שני החוטים הללו רב־פנים, ויסודו בדילמה מקצועית: יניב, שעמד אף הוא להתחיל התמחות, סבר שעל הרופא להתעניין בחייו של המטופל ובאישיותו ואף להיקשר אליו רגשית, כי "אנחנו מטפלים באנשים, לא באיברים". לאחר מותו, גישה זו משתלטת על אסף. בזכות מעורבותו האישית עם מטופליו אנו יכולים להתוודע לסיפוריהם. אך מעבר לכך, תודעתו של אסף נעה רצוא ושוב בין החולים ובין חייו שלו; והרומן, המסופר בפיו, הולך אחר התודעה.
| צילום: ללא
המעברים בין סיפורו של אסף וזיכרונותיו מחברו יניב ובין המתרחש בבית החולים, עשויים להתרחש אפילו בעיצומו של משפט. כך למשל המעבר בין זיכרון הנוגע לחיפושיו של יניב אחר התמחות באירופה ובין התנהגותו של החולה, גיבור הפרק: "יניב יכול היה לשכנע אותי בכל דבר. לכן סירבתי בתוקף לבוא איתו לכל טיסות הגישוש וההחלטה והתיאום. לא רציתי אפילו לחשוב על האופציות, בערך כמו שהמטופל לא רצה אפילו לחשוב על מה שיקרה לו אם יתאשפז".
הכי מעניין
"המטופל", בלשון פורמלית; זוהי אחת מדרכיו הרבות של המחבר לשקשק את הקורא בין האישי למקצועי. ואכן, פרקיו של הרומן הזה בנויים, כל אחד, על פי סעיפיו של מכתב שחרור מאשפוז בבית חולים. "סיבת הגעה, "מחלה נוכחית", "בדיקה גופנית", "רקע", "מהלך ודיון", "אבחנות בשחרור". הכותרות הללו הן תמיד מקפצה למשחק גומלין כלשהו בין המסגרת המדעית, הפרוטוקולית, הבירוקרטית, ובין הדרמה האנושית. הסעיף המסכם, האבחנות בשחרור, הוא היחיד שאופיו אחיד כביכול: הגדרה קצרצרה של מצבו של החולה, שהיא לא פעם, בעצם, הגדרת מצבו של הרופא, ותמיד טמון בה איזה עוקץ.
בית החולים הוא מקום מפגש של סיפורי קצה. אנשים פוגשים בו את גורלם. הם ורופאיהם נלחמים במלאך המוות. משפחותיהם עומדות בפני מבחן. מגוון חולים הוא מגוון תמות קיומיות, ועם כולן מתמודד הספר. נזכיר נושא אחד החוזר כמה פעמים ונוגע לרופא דווקא: המשמעות שבחייו של הרופא, משמעות עילאית. לפעמים זה מרתיע. יניב מנסה לעבוד בחו"ל כי "אני בסך הכול רוצה לחיות בלי כל המשמעות הזאת כל הזמן". ומנגד אימו של אסף אומרת לו: "לפעמים צריך לקחת דברים קשה, אחרת לא תמצא משמעות לכלום".
סיומו של הרומן מאכזב. כלומר אסף מאכזב. זהו סוף של הרמת ידיים, מובנת אך לא מוצדקת. חולשה יש גם בשלב מסוים בבטן הרומן, כשהפרינציפ נראה כחוזר על עצמו בלי התקדמות. אבל רוב הדרך לופתת את קוראו הוודאות שהוא קורא ספרות עכשווית טובה, יצירת ביכורים ראויה לשמה. זה לא דבר שקורה בכל יום או בכל חודש.