קטע קצר שנחשף לאחרונה מכיל את כוחו הגדול של קפקא

ליצירתו של פרנץ קפקא יש סגולה ייחודית: נדמה שכל מה שיכתוב יוכל לשמש משל תשתיתי לנושאים גדולים – זרות, אובדן, לאות, מעשה הכתיבה. כתביו של הסופר ששמו הפך למשל בעצמו, ניחנו ביכולת לשאת על כתפיהם סימבולים קיומיים שממשיכים להזין את התרבות העולמית. במובן הזה, תרגום ראשון למחברת גנוזה שלו  היא קצת כמו גילוי חדש על התרבות שאנו מבוססים בה, כמו עוד טפח שנגלה לנו על היסודות המתנדנדים שאנו עומדים עליהם. אצל קפקא, הסופר המינורי המובהק, גם מחברת מינורית היא גילוי מז'ורי מסעיר.

הייתה זו מחברת קטנה וכחולה שקפקא מילא בשנת חייו האחרונה, בעת שהותו בברלין, מסתיו 1923 ועד חורף 1924, בעת שהתגורר שם לצד אהובתו דורה דיאמנט. מופיעים בה פרגמנטים קצרים לצד שורות בודדות, רסיסי רעיונות שקפקא רשם לעצמו, אולי כדי לפתח בהמשך. המקבילה העכשווית היא פתקי Notes במכשירים הסלולריים, דפי הטיוטה של ימינו.

כך למשל נפתחת המחברת בפסקה קטנה שמתארת סיטואציית אימה קיומית: "באפלת הסמטה, תחת העצים בערב סתיו. אני שואל אותך, אינך משיב לי. לו השבת לי, לו נפתחו שפתותיך, הייתה העין המתה שבה לחיים, והייתה נשמעת המילה שנועדה לי!". קטע קטן ויפה שמצליח לייצר מפגש עמוס שתיקות אך מלא תנועה. בשורה הבאה כבר נכתב משפט בודד: "עמדתו לא הייתה ברורה לו". בקטע הבא עוד שורה בודדת: "חזרות. תפיסה. גילוי של שיטה". ובקטע הבא: "העצים היו בגוונים שונים מאוד, יתוש אחד". אלה שורות שנכתבו כנראה בחיפזון, בניסיון לתפוס רעיון ששוטט במחשבתו של קפקא על מנת לפתח אותו בהמשך.

בחלקים הבאים במחברת כבר מופיעים קטעים ארוכים יותר, העומדים בפני עצמם, פרגמנטים שדוחסים אל תוכם את הקסם המיוחד של קפקא. במרכזם קטע על ארונית קיר קטנה וישנה שקיבל השכן. הוא מנסה לפתוח אותה בדרכים שונות ללא הצלחה – "לא רק שלא היה בנמצא שום מפתח, גם לא נמצא שום מנעול". זהו אחד המוטיבים המרכזיים ביצירתו של קפקא – השער שלא נפתח, ההגעה אל הסף מבלי יכולת לחצות אותו. ובמקרה זה – מפתח שלא פותח, מנעול שלא קיים. הקטע הקצר הזה מכיל את אחד הכוחות העמוקים ביצירתו של קפקא: הכוח לייצר דימויים קיומיים מתוך פעולות ומצבים אנושיים. אלה לא דימויים מילוליים, אלא מצבי קיום שנגלים כמשל, כדימוי.

בקטע אחר, המופיע לצד הפרגמנט על הארונית, כותב קפקא: "מה מפריע לך? מה אינו מרפה מלבך?... זהו מי שאת מנוחתו אתה מפריע, שמלבו אינך מרפה, שאחר הידית לדלתו אתה מגשש, שאליו אתה קורא מן הרחוב, ושמבעד לדלתו הפתוחה אינך חפץ לבוא". כאן המשחק הוא הפוך – הדמות מגששת אחר ידית, אך הדלת פתוחה והיא אינה חפצה להיכנס.

בסוף המחברת כותב קפקא על אדם העומד מחוץ לדלת נעולה, בפנים נמצא אביו, והוא מצותת לו מעבר לדלת. "איני מעז להקיש על דלת המטבח, אני מאזין רק ממרחק, עומד ומאזין ממרחק, דבר אינו מגיע לאוזניי, אני שומע, ואולי רק מדמה לשמוע, רק את תקתוקו הקלוש של שעון קיר, הנישא לכאן מימי ילדותי". שוב החציצה בין האדם למה שהוא משתוקק אליו, רצון להיכנס הנטוע בחוסר היכולת לעשות את הצעד, וחילופי העמדות בין שני הצדדים. "מה היה קורה אילו פתח כעת מישהו את הדלת ושאל אותי דבר מה?", מסיים קפקא, "כלום לא הייתי אז אני עצמי כאחד המבקש לשמור את סודו?"

לאורך המחברת פורס קפקא מגוון מצבים ודמויות. הוא מתוודה בפני כומר שאינו מצליח לזכור ייסורים; מתאר פקודה למתקפה צבאית לילית, ועוד שלל פיסות של רישומים המציגים את אחת מתכונותיו המופלאות של הסופר – לייצר רגש דחוס בתוך רגעים מינוריים. אין כאן מעשים גדולים, רק חיים קטנים ואפורים שהמבט של מחברם הופך אותם לייחודיים.

כנספחים לגרסה העברית מופיע תרגום למאמר על קפקא של חוקר הספרות הגרמני המנוח פיטר זונדי, ואחרית דבר מאת המתרגם פרופ' גלילי שחר. מעבר למבט על המחברת של קפקא, שחר פותח פתח לדיון על "צאצאיו" הרוחניים של קפקא, המתחברים אליו במבטו על מסורת ותלישות, וזונדי ביניהם.