כשקיבלתי לידי את הספר של אורית זמיר, הנחתי שהג'וקים הם משל. משל לכל מה שמסליד את הלב ודוחה את הנפש, מהווה מטרד שקשה להיפטר ממנו. לא תיארתי לעצמי שהג'וקים יתפסו בו מקום כל־כך מוחשי, מכל בחינה, על מחושיהם הרוטטים וצבעם המחליא. נגעלתם? בצדק, יש לומר. ואולי מזל שלא ידעתי, כי ייתכן שהייתי בוחרת לא לקרוא אותו וכך מפספסת כתיבה קולחת, אינטנסיבית ועזת מבע.
סיפור המסגרת הוא ניסיונה האמיתי מאוד והלא־סימבולי־בכלל של המספרת לעבור טיפול לגמילה מחרדת הג'וקים שלה – חרדה שגרמה לה להשאיר את בתה התינוקת על שידת ההחתלה ולברוח בבעתה לסלון. אלא שטיפול, גם אם יבקש להיות התנהגותי בלבד, הוא תמיד מסע לתוך המחילות הנסתרות של הנפש. קצת כמו ג'וק, גם המספרת תזחל בנקיקי הזיכרונות שלה ותחפש מוצא והזנה.
הכול מפורט מאוד. המספרת איננה בוחלת בתיאור החרקים השונים שמגיעים אל הקליניקה, בעיקר גופות שלהם שנאספו ברחוב או נרכשו במיוחד (!) במעבדות שונות (עובדה: מחירה של גופת תיקן היא שישה שקלים). היא מבקרת במכוני המחקר באוניברסיטה וחוזרת לימי ילדותה כבת של "סגל בכיר" הפוקדת את אביה מדי פעם וטועמת קציצות בקפיטריה. היא פוגשת אנשים נחמדים שרוצים לעזור לה, וגם את מי שתמה על התחביב החדש.
הכי מעניין
| צילום: ללא
לכאורה, המשימה פשוטה ומדורגת: בשלב הראשון המטופלת מתבקשת להביט בתיקנים. אחר כך לשהות במחיצת תיקנים מתים, ואז להתמודד עם ההר הגבוה ביותר: ג’וק חום, דוחה וחי עד כאב. הרעיון הוא לשהות ליד מה שאת פוחדת ממנו, עד שהפחד נמחק מול המציאות האפורה בהרבה. זה רק חרק במרק.
מתוך התרגילים עולות תובנות שחלקן משמעותיות, גם אם הן נשמעות כמו שורה של נועם חורב: בני אדם לא רק מקרבים אליהם את מה שהם אוהבים, אלא אוהבים את מה שהם מקרבים. תקראו את זה רגע שוב. זה יכול להיות אדם, מקום, הרגל או רעיון. מה שקרוב – כלומר, מפוענח ומוכר עד שאין בו כדי לאיים עלינו – בסוף גם אהוּב. את מי שאנחנו חשופים בקרבתו, נצליח לאהוב. את מי שמשהו בו, באנרגיה הגלויה או הסמויה שלו, שופט או מאיים עלינו – לא באמת נאהב. לא עד הסוף, לא בכנות.
זהו ספר מאתגר. מצאתי את עצמי מדלגת על רבים מהתיאורים של היצורים הדוחים, כי הנפש לא יכלה להכיל אותם. אני מניחה שהדבר יקשה על קוראים רבים, אבל אם לוקחים אוויר כמו בבריכה וצוללים אל העומקים (אולי נדרשה פה עריכה שתדלל פירוט־יתר של איסוף, שימור ותיאור החרקים), יש בו הרבה פנינים, שגם אם במבט ראשון נדמות כקלישאות – הן לא. היחסים עם ההורים, הזיכרון הראשון, התפיסה שלנו אותם כשהם מחוץ לתפקיד ההורי, כמו להבין לטוב או לרע את המקום שלהם בעבודה. החיבור אל הילדים כתומכים בתהליך, ואל בן הזוג. האופן שבו פחד זניח מנהל את היומיום הרבה יותר מכפי שנודה, ואולי מכריע בחירות לא טובות.
זמיר שוזרת בספר תובנות עמוקות על נשיות ומגדר (הידעתם? הסיבה האבולוציונית לכך שנשים מטפסות לגובה כשהן רואות ג'וק היא השרצים בתחתית המערה, והחשש לצאצאים שהיו באחריותה של האישה), ובוחנת את יחסה לחברות בזמן מצוקה ובעת שמחה. בעיניי התובנות היו מרתקות ורציתי לשמוע עוד על סיפור חייה ועל מערכות היחסים. דפדפתי במהירות על פני עמודים שסיפקו הרבה יותר מדי אנטומיה של פרוקי רגליים, כדי להשיג את המחשבה היפה שבאה אחריהם. זה אולי בעוכרי הספר שאינו מיועד לחלשי לב, אף שיש בו התיידדות מלאת תקווה עם החולשה האנושית.