בארה"ב של ימינו מתכחשים לה, אבל הקלאסיקה האמריקנית עדיין שווה קריאה

קלאסיקה ספרותית היא תמיד עניין קצת מורכב, במיוחד בזמננו אנו, שהתוכן הוא אינסופי ומתחלף תדיר. דברים שעבדו פעם לא בהכרח יעבדו עכשיו, וזו הסיבה שחשבתי שלא איהנה מ"בית קטן בערבה". ספר שהפך בזמנו להיות הצלחה עצומה ואף עובד לסדרה מצליחה. אז נתחיל מהסוף: גם 90 שנה אחרי צאתו הספר מוצלח מאוד.

בני משפחת אינגלס - אבא, אמא ושלוש בנות קטנות, מחליטים למכור את כל רכושם בוויסקונסין ולעבור למקום עם פחות אנשים. הם חוצים את המיסיסיפי ומתיישבים בערבה הצחיחה של קנזס. האב, בנאי מוכשר, עובד כפיים ובאופן כללי אדם חרוץ מאוד, מבלה את ימיו בציד, ליקוט, בניית בית ורהיטים, חציבת באר ומה לא, ואחרי הכול הוא גם מנגן בכינור. האם עושה את כל מטלות הבית בדבקות מעוררת השראה ובקושי רב, והם נהנים מהדברים הפשוטים כמו מצעים ולחמניות תירס. השפה של הטקסט יפהפייה ועשירה ועל כך מגיעה הערכה רבה למתרגמת אבירמה גולן. בתרגומה נשמע כל דבר בערבה, מהכנת ארוחת ערב במרחשת ועד העשב הנע ברוח, מוחשי ויפה.

ספרים על־זמניים הם כאלה כי הם מצליחים לתפוס משהו גדול יותר: פה אינגלס־וילדר תופסת דרך חוויות של ילדה קטנה (לגיבורה ולסופרת קוראים לורה ולא במקרה – הספר מבוסס על חוויותיה כילדה עם משפחתה), גם את סיפור התהוותה של אמריקה. אבל מעבר לזה, ופה נמדדות קלאסיקות אמיתיות – היא מתארת משהו גלובלי יותר. במקרה זה, שלב חשוב בתהליך הביות של האנושות.

המשפחה מגיעה בעגלה רתומה לסוסים, היא נהנית מהמרחבים וצדה חיות למאכל, ולאט־לאט מתחילה לגדל בעצמה ירקות ולסחור בפרוות של החיות שהיא צדה, כדי להשיג מחרשה. היא בונה לעצמה בית, מכפיפה את בעלי החיים לרצונה ולא לרצונם, ועוזבת את חיי הנדודים. האינדיאנים, לעומת זאת, נשארים פראיים. גם כשהם מסגלים לעצמם הרגלים מכוח ההכרח כמו רובה ואקדח, הם עדיין רוכבים על סוסיהם ללא אוכף, וחיים איתם. עוד תהליך מודרניזציה שמתואר פה הוא המעבר מקהילתיות למשפחות גרעיניות: המשפחה עוברת מוויסקונסין כי לאב נהיה צפוף, ולאורך כל הסיפור נמצאים רק חמישתם עם אורחים מפעם לפעם. זה עומד בניגוד מוחלט לחווילות של האינדיאנים, שגרים בשיתוף בטבע. עוד הבדל שהסופרת מיטיבה לתאר, שגם מבשר על עלייתו של האינדיווידואליזם.

לצד אלו, כמובן, נמצא סיפור התהוותה של אמריקה הלבנה, שמורכב מנשק שמבצבץ מכל אוכף וחגורה והשתלטות על שטחים. בהתחלה נדמה שהמשפחה חיה באוטופיה, היא לא צריכה לשלם על מים, אוויר, אדמה ובשר, וצורכת אותם לפי רצונה. לאורך הסיפור מתברר שאין דבר כזה משאבים בלתי מוגבלים, ובסוף תמיד החשבון מוגש למישהו – השאלה למי. כך למשל לעניין בעלי החיים בסיפור. הכלב שאולף ובוית לשמור על הסוסים, הסוסים שנמכרו כדי ללכת מרחקים גדולים עם ציוד רב, התרנגולים והארנבות שניצודים, כל זה נדמה הגיוני כדי שהאדם יחיה, אבל בהדרגה מתגנבת העובדה שבעלי החיים הופכים להיות משניים לאדם, ואם יפריעו לו או יעזרו לו להשיג את מטרותיו, דינם מוות: הפנתר שניצוד, הזאבים שיש לטפל בהם. לקראת סוף הספר התהליך מושלם כשבוקרים שולטים בעדר בקר ומובילים אותו לאיטליזים בעיר, אבל לפני כן רוצים שיתפטם היטב מהעשב כדי שיהיה טעים. לא בשביל לשרוד, בשביל לחיות טוב.

אבל כמובן מקור הקושי בספר טמון ביחס לאינדיאנים. האינדיאנים, או בשמם התקני שאינו מופיע בספר "האמריקנים הילידים". בפי לורה הקטנה הם קרויים "פאפוז" והיא משתוקקת לראות אחד מהם כאילו היו בעלי חיים בתצוגה מוגבלת. בספר ברורים יחסי הכוחות: הרי אביה של לורה הגיע כי הממשלה אמרה שהאינדיאנים "יועברו" דרומה כדי שלמתיישבים תהיה אדמה. בשום שלב לא ברורה חזקת האדמה המדושנת מעונג של האנגלוסקסים, היא פשוט שם.

בעקבות הייצוג הזה האומה האמריקאית כיום מתנכרת לספרה של אינגלס־וילדר. זהו חלק ממהלך רחב יותר של תרבות הביטול, שמעדיפה להחרים, להתעלם, לגנוז ולהשמיד כל מה שלא מתאים לה, במקום לפתח חשיבה ביקורתית ולראות את המורכבות שבדברים.

משיחה לפי תומה, נותנת לורה הילדה הצצה כנה לאופן שבו ראו המתיישבים הלבנים את האינדיאנים, את המוטיבציות שהניעו אותם, ואת הפחד שלהם מהאחר לצד הבנה והכרה במה שהם עושים לו. האב עדיין שומר על כבודם של האינדיאנים ומבין שהם היו שם לפניו, לורה רואה אותם עוזבים את המחנות שלהם ומתמלאת הוד ואהבה כלפי האנשים היפים שפעם חשבה אותם זרים ומפחידים, והאינדיאנים עצמם מציגים עמדה מורכבת כשהם מתדיינים האם להיאבק בממשלה או להימנע מעימות מזוין. הביטול של אדם שכתב על דברים ממיטב ידיעתו בזמנו לא מכונן היסטוריה חדשה, אלא רק מביא אנשים לידי בערות. אי אפשר להכפיף דברים מהעבר לאמות המידה של היום, אפשר רק להרכיב משקפיים ביקורתיים ולדעת לברור בעצמנו, ולא לאכול בכפית כל מה שמביאים לנו.

וקצת על העלילה. האב מצהיר בגאון: "עכשיו אנחנו חיים כמו בני תרבות", אחרי שיש להם רהיטים וקורת גג – אבל מי רוצה לחיות ככה? קצת עצוב לקרוא על תהליך שבו האדם החופשי גרר עצמו מחיי הרפתקה לחיי קבע, אבל זהו דיוקן חזק מאוד. בסוף (ספוילר) שמחתי שהמשיכו לנדוד ולא כלאו את עצמם למקום אחד, אפילו בהתחשב בנסיבות. אולי זה מה שאנחנו עושים בסוכות – נזכרים כמה טוב זה לחיות חיים חופשיים, מנותקים מחפצים ואז חוזרים מהר לבית לקבלת הקור.