לפנינו הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם האמנות רווי היצרים, היריבויות והקנאות, וניואנסים שרק אנשיו מכירים. פתיחת הספר כתובה בריחוק, כמעין הקדמה לסיפור אגדה, המספרת על הצייר בילדותו. אולם הנינוחות של הפתיחה לא תישאר איתנו זמן רב. הצייר, עילם, ניצב בפני התערוכה הראשונה שלו אצל בעל גלריה נחשב בשם אמנון. כיצד נפגשו השניים, מה עילם כבר הספיק לצייר ומדוע אמנון שם עליו עין – אלה שאלות שנשארות פתוחות.
עילם הוא אאוטסיידר. הוא לא למד בצורה מסודרת, לא היו לו מנחים ומורים והוא אינו יודע איך להתנהל בקליקה. אמנון אמור להיות יד ימינו ולעזור לו, אבל לאמנון אינטרסים משלו. מבין הציורים הרבים, כמה תופסים מקום מיוחד בסיפור. אלה ציורים המציגים שלבים שונים בחיי האדם – אישה בהזדקנותה, אישה בהיריון מתקדם ותינוק רך. בכל אחד מהציורים יש משהו מיוחד, אולי אף מרתיע, ולכולם ברור שהם יהיו מוקד התערוכה. אולם את ציור התינוק, שיהפוך לציר המרכזי של הספר, אמנון אינו רוצה להציג מסיבותיו שלו. נראה שהתערוכה מתפקדת היטב; הקהל מגיע, אספנים ומבקרי אמנות מתלהבים, ואפילו יש סימנים למכירות והכנסות שכה נחוצות לעילם.
| צילום: ללא
הכול משתבש כאשר אמנון מספר לעילם שאשתו אביגיל, שממנה הוא פרוד, נמצאת על ערש דווי, ועילם ואשתו הולכים לבקרה. מתוך דחף חסר הסבר, כמו דברים רבים הקשורים לאמנים ואמנות, עילם מתעקש להראות לה או לתת לה במתנה, תלוי את מי שואלים, את ציור התינוק. באותו יום אביגיל הולכת לעולמה, ותמונת התינוק נעלמת. מחול השדים המתפרץ מוביל את עילם למערבולת שאין לו כמעט איך להיחלץ ממנה. מה קרה לציור, מי לקח אותו ומי בכלל הבעלים שלו? האם עילם רק הראה אותו או נתן אותו? השאלות הללו הן רק מעטפת למרקם היחסים הסבוך בין בעלי התפקידים: הצייר, הגלריסט והאספנית. בידי מי נמצא הכוח? האספן הוא בעל ההון, הצייר מספק את הסחורה, והגלריסט הוא המתווך, קובע הטון ודעת הקהל, ברצותו מציג וברצותו מעלים ציורים. כולם צריכים זה את זה וניזונים זה מזה, ויכולים גם לקבוע את גורלו של האחר. משחקי הכוח עדינים מאוד, וכפי שנגלה בספר נפיצים מאוד.
הכי מעניין
הקרשנדו הבלתי נמנע יגיע, ואחריו, כדי לסגור את היצירה, אנו מקבלים שלוש סיומות שונות המגיעות מפי הגלריסט, האספנית ומבקר האמנות שהוא גם פסיכואנליטיקאי – מה שהופך את הספר למעין רומן פוליפוני עם תובנות נוספות על התחום. נעיר כי בספר מופיעים ניתוחים פסיכולוגיים ושיחות פילוסופיות במינון גדול מהרצוי, וחלקם גורמים לפיזור הדעת של הקורא ולא ממש נצרכים לעלילה.
אם הספר היה מסתכם בכך, דיינו – רומן מעניין ובו חשיפה של תחום פחות מוכר. אבל זהו רק ה"פשט". לספר יש רבדים עמוקים יותר, ולמרבה ההפתעה יש בו ממד קבלי מובהק. אף שהספר מסביר את עצמו פעמים רבות, ממד קבלי זה עלום (עילם?), וחלק מהקוראים לא יבחינו בו, אבל הראיות לקיומו מרובות: הרישום הקטן של התינוק מכונה "רשימו", במעין כינוי חיבה. זהו מושג חשוב בקבלה, והשימוש בו אינו יכול להיות מקרי, בפרט כשמדובר ברישום של תינוק המייצג בריאה. בנוסף, בחירת השמות, שבמבט ראשון נראית מקרית, היא קבלית: עילם הצייר מלשון עולם, סופי אשתו המייצגת סופיות ואינסופיות, נאורה האספנית המייצגת את האור, ויש עוד הקשרים לרוב. נראה שהמחברת מנסה להציג לא רק סיפור מעולם האומנות, אלא לספר אותו כסיפורו של העולם ואת מעשה האמנות כמעשה הבריאה. בקריאה כזו, היצירה מקבלת משמעות גדולה ועמוקה בהרבה.