גחליליות מנסה לומר משהו אבל נשארת בעיקר עם פחד מזרים

לפני כמה שבועות שודר פרק הסיום של הסדרה הישראלית "גחליליות“ – סדרת מתח ומסתורין המבוססת על הספר "ארץ המנזרים". שחר מגן, שכתב את הספר וגם את התסריט, יצר את הסדרה יחד עם הבמאי תאופיק אבו־ויל. במרכז העלילה ניצבות דמויותיהן של שוטרת קהילתית (בגילומה של דאנה איבגי) וחבלנית משטרה (נינט טייב). השתיים, חברות־יריבות, נאלצות לשתף פעולה כדי לפענח תעלומה אפלה באזור ים המלח: אנשים שמתפוצצים בנסיבות בלתי מוסברות, כשבגופם נותר רק איבר אחד שלם – הלב.

בסיום אחד מפרקי הסדרה מצאתי את עצמי מונה את אנשי הצוות הרבים בכתוביות הסיום. כשהגעתי למספר מאתיים חדלתי. רשימת הקרדיטים הייתה ארוכה – מבמאים ותסריטאים ועד "מגישות כיבוד" - אבל בעל מקצוע אחד נעדר מן הרשימה: התחקירן. תפקידו של תחקירן בסדרה או סרט הוא לאסוף ולאמת מידע, לערוך מחקר על נושאים, דמויות ומקומות ולוודא עובדות.

השלב הראשון בתהליך היצירתי מתחיל לרוב ביוצר שיש לו מה להגיד לעולם; פעולת התחקיר מאפשרת לעולם להגיד משהו ליוצר. כך נוצר דיאלוג שמצד אחד, ברובד האתי, מרחיק את היוצר מהמקום המטיף או הצדקני של מביט מהחוץ; ומצד שני, ברובד האמנותי, מעשיר את היצירה ומעמיק אותה.

מרכיב מרכזי בחוויית הצפייה ביצירות קולנוע וטלוויזיה הוא השעיית הספק, וגם במישור הזה יש לתחקירן תרומה חשובה. כדי שנוכל לצלול לתוך עולם בדיוני, כדאי שנרגיש בו משהו מוכר מהמציאות. זה יכול להיות היגיון פנימי, דיוק גיאוגרפי, שפה אותנטית או תיאור רגשי שנוגע באמת פנימית. ולבסוף – השפה. בספרות, וגם בקולנוע ובטלוויזיה, השפה היא כלי מרכזי. התחקיר מרחיב ומעמיק אותה ומביא קולות שהיוצר אולי לא פגש מעולם.

מערב פרוע בלי שריף

העלילה בספר ובסדרה המבוססת עליו שונה. גיבורות הספר הן שתי אחיות, צאלה ונטע. פיצוצים מסתוריים הורגים באנשי יישוב השוכן לחופי ים המלח, וצאלה, תושבת היישוב, יוצאת לחקור את הסיבה לכך. צאלה מציעה לתעלומה פתרון מעולמות הפנטזיה, ולאחריו היא נעלמת. החלק השני של הספר מתאר את המסע של נטע אחריה, ואת גילוי המניע הרציונלי לאותם הפיצוצים.

"ארץ המנזרים" הוא יצירה אקספרסיבית על גבול הפרימיטיבית. לסופר לא היה אכפת מהריאליה, והוא הצהיר על כך בריאיון שנערך עימו עם צאת הספר: "אני לא מחפש אמינות. אני חושב שריאליזם לפעמים הורס כתיבה, במיוחד בתרבות הישראלית… למי אכפת אם מדברים כמו במציאות או לא?"

ואכן, למגן לא אכפת. כל הדמויות בספר מדברות באותו משלב ישראלי אחיד – מהגיבורה הראשית, דרך ראש המועצה ועד מסלה, המנקה האתיופית במשרדי המועצה. לא רק שהדמויות נשמעות כדמות אחת, גם האופן שבו הן פועלות מתואר באותן מילים כמו "נחרה בבוז“ או "סיננה" (פועל שמופיע בספר 72 פעמים, על שלל דמויותיו!).

למגן גם לא אכפת מהמרחב, וכך מתוארת נסיעה צפונה: "בכביש 90 המשיכו כל הדרך לאורך ים המלח, חלפו על פני המלונות... עברו את המפעלים". למה לא לפתוח מפה ולגלות שבנסיעה צפונה עוברים קודם על פני המפעלים ואחריהם המלונות? זאת ועוד: ים המלח הוא "החצר האחורית" של המדינה, אזור כלאיים שאין דוגמתו בין צבא לאזרחות. הבחירה להשמיט מן הספר כל התייחסות לכיתות כוננות, יחידות חילוץ, רבש"צים וכל אותה מציאות ביטחונית מיוחדת – משולה לכתיבת סיפור על המערב הפרוע בלי שריף ובוקרים.

הדמויות הראשיות בספר כתובות באופן מרושל וסטריאוטיפ. לדוגמה, המניע של צאלה להחביא חפצים מוסבר בכך ש"היה זה מנהג של אביה להסתיר כספים ברחבי הבית. הוא לא סמך על הבנקים, טען שבגללם איבדה משפחתו העיראקית בשנות השישים סכומי עתק". אם לאורך הספר התחושה היא של כתיבה דלילה ורשלנית, הרי שבסוף הספר, במספר דפים בודד, מגן לוקח את הקורא למסע פנימי עם סיום בלתי נשכח.

תשובה ראשונית לאנומליה הזו היא שמגן מבקש לבצע הזרה. זוהי טכניקה אמנותית שמטרתה להציג את המוכר בדרך זרה ובלתי שגרתית, כדי לערער את ההרגל ולגרום לנו להתבונן מחדש בעולם. ההשערה הזו מתחזקת נוכח דברים שאמר מגן בריאיון, על כך שסיבת כתיבת הספר הייתה "להתעסק בבדידות. אני מנהל עם הדבר הזה מערכת יחסים של אהבה־שנאה... שמתי לב שכשאני מקשיב לאנשים שמדברים על הלבדיות שלהם, אני נמשך לאלה שמהללים אותה וקנאים לה". אבל מהמשך הריאיון עולה סיבה אחרת לכתיבת הספר.

אותו ריאיון, שפורסם באתר ynet, נערך בזמן ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית. לאחר ההתייחסות לספר, המראיינת סמדר שילוני פונה לשוחח עם המחבר על המעורבות הפוליטית שלו. הוא מתאר את עצמו כמשתתף קבוע בהפגנות, ומסביר את חוויית ההפגנה במונחים של טיפול נפשי: "לא תמיד יש לי כוח וחשק לצאת מהבית, אבל אני משכנע את עצמי ללכת... מרגיש לא לבד... מזמן לא השתמשתי כל כך הרבה במילה 'אנחנו'… פתאום יש חלוקה ברורה מאוד של טובים ורעים, ומאוד ברור מי הטוב ומי הרע".

למרבה הפליאה, הן המראיינת והן המרואיין אינם קושרים בין הבדידות שהובילה לכתיבת הספר ובין תחושת הקהילתיות שנוצרת בהפגנות. יותר מכך – הם לא קושרים בין תחושת האיום בספר ובין הפחד של מגן מפני "האחר הישראלי הרע". הספר, שנולד כביכול מהתבוננות אינטימית בבדידות, מתברר כצומח מתוך מבט מטרים על המציאות הישראלית העכשווית מתוך תחושת איום. ספוילר קטן: בספר יש שני סוגי פתרון לתעלומת הפיצוצים – מיסטי־מאגי, וריאלי. בפתרון הריאלי, מי שאחראים על הפיצוצים וההרג הם ישראלים שלא רוצים שהמדינה תשתנה. כלומר, מגן משליך על ים המלח את החרדה הקיומית של ישראלי חילוני־ליברלי מול "האחר" שמשתלט על הארץ. לא פלא שהוא מחליט להרוג אותו בתוך שדה המוקשים.

מי שפיתח את טכניקת ההזרה לכיוונים של ביקורת פוליטית וחברתית היה המחזאי ברטולד ברכט, שביקש לנתק את הצופה מהזדהות רגשית עם העלילה, ולגרום לו לחשוב באופן ביקורתי על המתרחש לא רק על הבמה אלא גם במציאות. לשם כך הוא פיתח את אפקט הניכור, שבמסגרתו היוצר מתרחק מהריאלי כדי שהצופה יזכור שהמחזה אינו המציאות, אלא ייצוג שיש להתבונן בו. כך למשל, המחזה "מעגל הגיר הקווקזי" לא באמת מבקש לעסוק בהתרחשויות בקווקז לפני מאות שנים, אלא בעוולות חברתיות ופוליטיות שמתרחשות בעולם המערבי המודרני.

אבל אם ברכט בחר במרחב זר כדי להאיר עוולות אוניברסליות מבלי לחשוש מאותו מרחב, הרי שמגן בוחר את הפריפריה המקומית – ים המלח – בגלל הפחד מאותו המרחב. זו לא כתיבה שמטרתה הזרה לצורך מבט מחודש בתחושת הבדידות בתל־אביב; זו כתיבה שנובעת מתוך תחושת זרות, חוסר שייכות ופחד ממרחב. מה מנע ממגן לנסוע אפילו פעם אחת לים המלח כדי להיפגש עם התושבים ועם המרחב לצורך כתיבת הספר? אותו פחד שמונע ממנו להישיר מבט אפילו לדמויות הבדיוניות שלו.

דימויים של פחד וניכור

התת־מודע של שחר מגן נגע כנראה בעוד אנשים שמפחדים מהמדינה שמשתנה להם מול העיניים, ועל בסיס הספר "ארץ המנזרים" הוא קיבל תקציב ליצור סדרת מתח ומסתורין. גם ב"גחליליות" לא נעשתה עבודת תחקיר כלשהי, והדבר ניכר בדיאלוגים, בעלילה ובדמויות. כאמור, נעשו שינויים בעלילה; שתי האחיות נטע וצאלה הופכות לשתי חברות־יריבות, מימי היא חבלנית משטרה, ודקלה מוסרי היא שוטרת קהילתית. ובעוד צאלה הייתה אישה בודדת, דקלה, שמבוססת על דמותה, נשואה לחוזר בתשובה שמתנדב בזק"א.

אבל יש גם שני שינויים עיקריים ברמה הכוללת: הראשון הוא הבחירה ליצור סדרת מסתורין. בניגוד לספר שבו הפיצוצים ניתנים להסבר ריאלי, בסדרה הכיוון הוא של פנטזיה ומסתורין. השני הוא הבחירה של שחר מגן כשותפו ליצירה את תאופיק אבו־ויל, ששיבץ שחקנים ערבים בתפקיד תושבי היישוב היהודי־ישראלי. זוהי בחירה יוצאת דופן; בשנים האחרונות ישנה הקפדה על כך שדמויות יגולמו על ידי שחקנים מאותו מוצא. כך לדוגמה, בהפקת "פאודה" מסרבים ששחקנים יהודים־ישראלים ישחקו דמויות ערביות, מסיבות של ייצוג הולם והימנעות מסטריאוטיפים.

מדהים לראות איך הדמות של צחי מוסרי, בעלה של דקלה, בגילומו של עלא דקה, נראית, מתנהגת ומדברת כקלישאה על גבול האנטישמית. מדוע הושמו בפיו שורות דיאלוג ריקות וניואנסים מופרכים? התשובה היא שב"גחליליות" אין חשיבות לאמת, רק ייצוג ודימויים של פחד וניכור. וכשצחי מוסרי מתפוצץ, חיסלנו בבת־אחת ערבי, מתנחל, מזרחי וחרדי.

הספר "ארץ המנזרים" והסדרה "גחליליות" חשובים לקריאה ולצפייה לא בשל איכותם האמנותית, שכאמור מוטלת בספק, אלא משום שהם חושפים הלך רוח עמוק בחברה הישראלית. מאז פרוץ הרפורמה המשפטית, השיח הציבורי התמקד בפתרונות פוליטיים ובמאבקי כוח בין רשויות, אך מתחת לפני השטח נדמה שרוחשת מציאות קיומית אחרת: תחושת בדידות רחבה שהולבשה על פחד מה"אחר", וזו בתורה התלבשה על הקיטוב הפוליטי. במובן הזה, שתי היצירות אינן רק בידור או ספרות, אלא מראה המשקפת את החרדות, הניכור והקרעים שמעצבים את חיינו כאן ועכשיו.