מלכת השוקולד: נערה נאחזת בבת דמותה מלפני מאות שנים

בהצגת הסיום של החוג לתיאטרון בבית ספרה, משחקת טליה בת ה־16 את דמות הגיבורה הראשית במחזה, רבקה – נערה יהודייה מן העבר שאינה מוכנה להתפלל ומשפחתה מתביישת בה. טליה נאחזת בדמותה של רבקה כבחבל הצלה: כמוה היא בת טובים שהפסיקה להתפלל בבית הכנסת, יצאה בשאלה ועברה ללמוד בתיכון חילוני. חייה התהפכו עליה לאחר השילוב הכפול של גירושי הוריה ויציאתה מהדת. היא איבדה את המשענות היציבות לכאורה שהיו לה קודם לכן, מרגישה שאינה מתאימה לא לעולמה הישן וגם לא לזה החדש, ונקלעת למשבר נפשי שממנו היא מנסה להיחלץ בזכות רבקה הבדויה, ההופכת למשענתה החדשה.

"הייתי רבקה! וזה היה הדבר השלם היחידי בחיי", אומרת טליה. "רבקה מדברת עבורי, רחוקה ממני מאות שנים וקרובה אליי כל כך". רבקה הופכת לה למעין דיבוק, טליה נעזרת במילותיה במחזה. בפניותיה האישיות ל"א־לוהים שלי שבשמיים, אוהבת אותך בכל ליבי, הייתי הילדה שלך, על מה ולמה הלכת ממני?", הקורא שואל את עצמו האם א־לוהים הלך ממנה, או שהיא הלכה ממנו. על הבמה היא מצליחה להתקרב אליו מחדש, קוראת לו לעזרה כדי "להפסיק את מחול השדים המתרחש סביבי", ומבקשת לחזור להיות "הילדה של א־לוהים".

"מלכת השוקולד", ספר הביכורים של רחלי ונג בר־לוי, המתרחש בשנות התשעים בין רמת־גן לתל־אביב, הוא רומן חניכה אוטוביוגרפי העוסק בנערה מתבגרת הסובלת מחרדות, דיכאון והפרעת אכילה בולמית.

"אני לבד בבית. לבד במיטה. האורות חלשים, הטלפון לא מצלצל, החדר הפוך ואני חולמת על אהבה ולא יודעת אם זאת הבדידות. אוכלת חפיסות שוקולד אחת אחר השנייה. מבקשת את הלבד ומחכה למי שייקח ממני את השק הכבד של המועקות שקרסתי תחתיו" (עמ' 183). השוקולד הופך לסוג של סם נרקוטי שהיא צורכת בכמויות ("גורלי נגזר עם כל ביס... אני באמת לא יכולה להפסיק"), אך המתיקות הזו רק מרעילה עוד יותר את נשמתה, עד שהיא נאלצת להקיא.

הרומן כתוב במתכונת של מונולוג, מעין יומן, אך אין מדובר בעוד יומן נשי של מתבגרת, או מהסוג של "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" (ג'ונס כפולה בגילה מטליה), אלא בספר עמוק וחשוף מבחינה נפשית, מהרומנים הווידויים המשכנעים שקראתי בעת האחרונה. בר־לוי אינה מנסה להסתיר את חולשות הגיבורה שלה, המשלמת מחיר כבד על החלטתה להפסיק לקיים מצוות ומתמודדת עם תחושת פיצול פנימי ואשמה תמידית. "הרגשתי פתאום כל כך בודדה מול הידיעה שהפנים והחוץ שלי לא תואמים".

לשונו של הרומן מתפרצת וחוגגת הן את רגעי המתיקות והן את הרגעים המרים, שהם רבים יותר בספר. לא פעם טליה מתפרקת כאשר היא מקצינה בהתנהגותה המתירנית, כאילו להכעיס, אך המחברת מנסה לאחות את השברים בכוח המילים והמחשבות ומעניקה תקווה לגיבורה שלה, שהולכת על הקצה על הבמה כמו בחיים, גם כשהכול כבר נראה אבוד. לא, היא לא תגיע לאשפוז כפוי, וגם לא לסילוק מבית הספר, אלא תנסה לפלס לעצמה דרך עצמאית בזכות התיאטרון שאותו גילתה.

על קרשי הבמה, הנערה המרגישה "רקובה מבפנים", מוצאת את מקומה מחדש ומרגישה כ"מלכת העולם". האמונה בתיאטרון, המסייע לה "להפסיק את הכאב", אף תחזיר לה במקצת את האמונה באל. טליה חולמת להיות שחקנית גדולה, אך בה בעת חוששת להשוות עצמה לשחקניות גדולות, כדי שלא יאמרו, חלילה, "שאני בהזיות, שאני משוגעת ויסגרו אותי בבית חולים לחולי נפש אחת ולתמיד" (עמ' 194).

הרומן מתאר יפה את חיבוטי ונפתולי נפשה של טליה, הנערה היוצאת בשאלה, אך משאיר גם כמה שאלות פתוחות לגביה. זהו ספר כובש לב, גם אם ארוך במקצת. כמה מהנפתולים חוזרים על עצמם, ואולי כדאי היה לקצץ מעט בנטיעות.