ספרו של יאיר אנסבכר מסביר למה נפלנו ואיך נקום

עם ישראל התברך בנביאים ובחוזים. נבואה היא מצב רוחני טהור ואיננה תלויה בידע מוקדם של הנביא, אך חזון יכול כל אדם לגבש. הנבואה אמנם בטלה מזה אלפי שנים, אך החוזים עוד עימנו.

ד"ר יאיר אנסבכר הוא חוזה. ספרו הקודם "וכארי יתנשא", שנכתב כולו לפני טבח שמחת תורה ועוסק בדרך המלחמה של ישראל, חזה את העתיד להתרחש בפרטי פרטים והזהיר מפניו. למרבה הצער, ואף שאת עיקרי האזהרות העביר במשך שנים למקבלי החלטות צבאיים ואזרחיים בשלל דרכים ובמות, הספר עצמו יצא לאור רק לאחר פרוץ המלחמה. ועדיין, המלצות רבות שגיבש אנסבכר שיפרו את המוכנות, ואחרות הוטמעו בחלקים שונים במערכת הביטחון ובמערכי ההגנה האזרחית, בשבועות, בחודשים ובשנים שחלפו מאז פרוץ המלחמה.

בספרו החדש "עם כלביא יקום", העוסק במלחמת "חרבות ברזל" ונכתב כולו לפני מלחמת שנים־עשר הימים מול איראן, מתאר אנסבכר את טבח שמחת תורה והמלחמה שפרצה בעקבותיו, ופורש מניפה רחבה מבחינה היסטורית, אמונית, מדינית וצבאית, תוך ביסוס הפרטים בתובנות מכלי ראשון כלוחם בשטח, שקפץ מביתו כבר בבוקר שבעה באוקטובר ונלחם ביישובי העוטף להצלת עם ישראל מיד צר.

בספר מתאר אנסבכר בפירוט כיצד ניתן היה לצפות את טבח שמחת תורה והאירועים שהתרחשו בעקבותיו, ומרחיב מה הייתה התוכנית האיראנית בפועל וכיצד נכשלה למעשה. כמי שהזהיר מראש מפני סכנות חמורות שאכן התממשו, ראוי לתת משקל מיוחד למסגרת התפיסתית שאפשרה לאנסבכר לחזות את העתיד בדיוק שכזה.

לאחר הפתיח המתאר את התוכנית האיראנית המלאה להכרעת ישראל, סוקר אנסבכר חלק מהאזהרות שהיה שותף להן במסגרות שונות. לאחר מכן עוקב הספר אחר סדר הניסים שאירעו במהלך המלחמה – מנס היוהרה של סינואר ונס ההיסוס של נסראללה, ועד נס התוצאות האסטרטגיות של המלחמה כגון נפילת משטר אסד בסוריה.

הנס השמיני שחוזה אנסבכר הוא תקיפה מוצלחת באיראן, בתקווה למיטוט המשטר בעקבותיה. החלק הראשון כבר התממש, ולשני נצפה במהרה בימינו.

להזיז את החלון

הספר הוצא בחיפזון והדבר ניכר בעיצוב ובעריכה, אך יש לכך גם יתרונות: זרם האירועים והתובנות טבעי ואותנטי, והתוצאה ייחודית מבחינה ספרותית - מעין יומן משולב בקטעי ארכיון, לצד ניתוחי עומק בנושאים שונים. אם תתחילו לקרוא את הספר אחרי סעודת שבת בצהריים, תסיימו לפני מנחה.

על פי אנסבכר, שורש הכשלים ברמה הלאומית נעוץ בטבע האדם להתמקד באתגרים שהוא מסוגל לפתור. זה יעיל יותר, מגונן על הביטחון העצמי ותפיסת המסוגלות, ומתגמל מבחינות רבות. אבל מה קורה כאשר אדם, או עם, מזלזל ביכולותיו שלו או בהשפעת האתגרים שלפניו על עצם קיומו?

מדינת ישראל כמערכת, מאבחן המחבר, מתחמקת מהתמודדות עם אתגרים מסוימים בטענה שאין טעם לפעול בגזרתם מרוב שהם גדולים, ומאתגרים אחרים בטענה שהם קטנים מכדי להצדיק את המשאבים או המחירים המוסריים הדרושים לפתרונם. לעיתים נוספת הטענה שעצם העיסוק הפומבי בסיכון כלשהו עלול להגדיל אותו.

כך לדוגמה, רבים במערכת הביטחון טענו במשך עשורים שאין למדינת ישראל יכולת לתקוף באיראן. ייתכן שהם צדקו בחלקים מהתקופה הזו, אך פיתוח היכולת הזו בוודאי היה אפשרי, כפי שנוכחנו לראות. דוגמה נוספת היא טענתם של רבים במערכת הביטחון לפני גירוש גוש קטיף כי איום הירי תלול־המסלול מרצועת עזה זניח, ואיננו מהווה נימוק להחזקת הרצועה בידי צה"ל או לכיבושה מחדש לאחר שיצאנו ממנה. על אותו איום בדיוק נטען מאוחר יותר שלמרות שהפך לחמור מאוד, אין עוד דרך סבירה להסיר אותו באמצעים צבאיים.

לשיטת אנסבכר, המפתח לביטחון לאומי לעם היהודי הוא כפול: אמונה עמוקה בצדקת הדרך והסיפור המשותפים לנו, חרף מגוון הדעות, וביטחון ביכולתנו להבטיח בעצמנו את עתידנו כמעצמה אזורית. אמונה לבדה לא תספיק, שכן אדם המפקפק ביכולותיו ישאיר את האתגרים הגדולים לפתרונות משמיים או לדורות הבאים, ויכולת לבדה לא תספיק, שכן בלי אמונה עמוקה וסיפור משותף לא נצליח לשמר אותה לאורך זמן, מול אויבים שאורך הנשימה שלהם נמדד בדורות.

מאחר שהאויב העיקרי שלנו נלחם בנו מלחמת דת, ומכיוון שדתו של האויב מאפשרת לו לשקר באופן חופשי בכל עת שהשקר יקדם את מטרותיו בטווח הארוך, על מדינת ישראל לבנות את עצמה כמעצמה אזורית חזקה ומאוחדת ככל האפשר, ולשמור עליה ככזו מול פיתויי שלום למיניהם והבטחות לישיבה בנחת תחת הגפן והתאנה.

אכן, דור הקיבעון יתקשה להשתנות, והתנהלות רבים וטובים במערכת הפוליטית ובשיח הציבורי תוכיח. אבל הפתרון כבר כאן, חזק וטוב, נחוש ומאמין יותר מכל דור אחר שקדם לו מזה אלפיים שנות גלות ותקומה: הדור הבא, דור הניצחון. עלינו להאמין בו, לאפשר לו להתפתח באופן הבריא והטבעי ביותר כבעל כוח ואמונה לעצב את גורלנו הלאומי במרחב, ולעשות כל מאמץ לתת לו את נקודת הפתיחה הטובה ביותר מבחינה חינוכית, כלכלית, אמונית ועוד.

איש מדע המדינה ג׳וזף אוברטון גיבש מסגרת להגדרת טווח הדעות המקובלות בציבור, המכונה על שמו "חלון אוברטון". היא נעה בין "לא יעלה על הדעת", "קיצוני", "קביל", "פופולרי" ועוד, ושיקוף של כל זה מהצד השני. אדם המנסה לקדם מדיניות במרכז אותו חלון ישפיע באופן שולי יחסית, שכן גם בלעדיו המדיניות הייתה מתכנסת כנראה לאזור זה. ככל שהוא מתרחק לקצוות, מצד אחד השפעתו על המציאות עשויה להיות ניכרת, אך מצד שני הוא ייחשב, לעיתים בצדק, כקיצוני ואולי אף כמי שרעיונותיו לא יעלו כלל על הדעת, ויכולתו להשפיע תיפגע בהתאם.

הפתרון הוא להניע לאט ובזהירות את החלון כולו. כל אחד מאיתנו משפיע על חלונות האוברטון הלאומיים שלנו בהקשרים שונים, ויחד עלינו לוודא שערך הניצחון נמצא תמיד במרכז החלון: קודם כול, להאמין בכך בעצמנו. לדבר על כך עם אחרים. לקרוא ואולי אפילו לכתוב מאמרים וספרים. לחנך, להשתדל ולפעול בארץ ומחוצה לה, גם אם הדרך תהיה ארוכה.

זוהי משימת דורנו. אם נעמוד בה, אין גבול למה שנוכל להשיג כעם ריבוני בארצו.

עו"ד מאיר רובין הוא מנכ"ל פורום קהלת