נס קומוניסטי בכלא: החלומות של משפחה יהודית בפולין

שנתיים תמימות ישב מיקולאי לוז'ינסקי בארכיונים ונבר במסמכים, בעיתונים, בתצלומים ובתעודות, בטרם התפנה לכתוב את ספרו "שטרמר", המוקדש למשפחה החיה בעוני בעיר טרנוב שבדרום־מזרח פולין, שכ־40 אחוז מתושביה היו יהודים. הקריאה ברומן לוקחת אותנו להווייתה של טרנוב בראשית המאה העשרים – אל השירים, ההומור, הנופים והטיפוסים הצבעוניים, ואל התסיסה שיצר המפגש בין יהודים ופולנים, מהפכנים ושמרנים, חניכי תנועות הנוער השונות, אנשי העיר ותושבי הכפר.

הגרעין ההיסטורי של הרומן איננו מבוסס רק על התיעוד שהשתייר מתקופה זו, אלא גם על ההיסטוריה הפרטית של הסופר היהודי. סבו, סולומון, הוא אחד מששת ילדיה של משפחת שטרמר, שבאורח פלא שרדו כולם את רדיפות הנאצים. לוז'ינסקי היה צריך לברוא כמעט יש מאין, שכן המידע שהצליח לאסוף לגבי משפחתו בשנים הקודמות למלחמה היה מקוטע ולעיתים סותר, והעלילה שרקם מפיחה רוח חיים בדמויות שלגביהן רב הנסתר על הגלוי.

כדי לספר את קורות בני משפחתו, שאינם יודעים כי בעוד שנים ספורות יסגרו עליהם ציפורני המלחמה האכזרית, בחר לוז'ינסקי להציב במרכז הספר את מוטיב החלום. במשפחת שטרמר כולם חולמים. חולמים על משכבם בלילות וחולמים בהקיץ, טווים חזיונות על מרחבים אחרים הרחוקים מהעוני והדלות של דירת החדר בקצהו של רחוב גולדהמר. חלק מהמשאלות הללו עתידות להתגשם, והגיבורים עשויים לגלות כי לעיתים מוטב לו לחלום שיישאר בבחינת מושא כיסופים בלבד.

נתן, אבי המשפחה המתקשה לפרנס אותה, חולם על אמריקה שבה "אפילו השמיים גבוהים יותר". הוא כבר היגר אליה, אך חזר לטרנוב כדי לשאת את רבקה לאישה. רבקה חולמת על שפת הים שאליה הבטיח נתן לקחת אותה, ושבה יביטו יחד בגלים וימתינו לשקיעה; "עם האישה היפה ביותר לראות את המראה היפה ביותר". הילדים, המצטופפים שניים במיטה בחדר המוסב בלילות ממטבח לחלל שינה, חולמים מעת לעת זה על זה, ורבקה מהרהרת בכך שאולי כולם חולמים את אותו החלום. כך בילדותם, וכך גם בשעה שהתאספו מחדש בביתם עם פרוץ המלחמה ושכבו ספונים בחלומותיהם, ממתינים לבוקר ולעגלה שתיקח אותם הרחק מזרחה.

נס קומוניסטי בכלא

עלילת הספר משייטת בין דמויות ומקומות שונים, אולם מתחילה לנוע קדימה החל מנקודת הזמן שבה הילדים פורסים כנפיים ועוזבים את הבית בזה אחר זה. "לצעירים תמיד נדמה שהעולם מתחיל עם היוולדם", אומר נתן, האב. "ולזקנים שהעולם מסתיים בהם", חושב רוּדֶק, הבן הבכור.

הצומת שבו בחר לוז'ינסקי להציב את רגע ההתחלה של הרומן איננו מקרי, ומתאים היטב למוטיב החלום. לכל אחד מהילדים הניצב על סף  חיי הבגרות, תקוות משלו: רודק נוסע אל העיר הגדולה קרקוב ללמוד פילולוגיה באוניברסיטה, רֶנָה מתאהבת בעורך־דין נשוי הנוטש למענה את אשתו ובנותיו, והֶשׂיוֹ וסָלֶק (הוא סולומון) נשבים בקסמו של הקומוניזם ומבקשים להגשים את החזון המהפכני בגבולותיה של פולין ואף מחוצה לה. הדרכים שאליהן פונים האחים לבית שטרמר מתפצלות ומסתעפות, אולם את כולן צובע לוז'ינסקי בתשוקה עזה - לאישה, לילד, לרעיון או להרפתקה.

לוז'ינסקי מותח את גבולות החלום כשהוא מתאר את תקופת הילדות והנעורים בבית משפחת שטרמר כמלאי קסם ועונג, ימים שלמרות הדלות והעוני ששררו בהם, ניתן להתרפק עליהם בזמנים קשים. "אם רק היינו יכולים להיסגר בדירתנו הקטנה, לסגור את החלונות, להסיט את הווילונות ולשכוח מהעולם", חושבת רבקה בעת שרוחות המלחמה מנשבות בחוץ.

במרכז הבית נמצא השולחן, שסביבו מתיישבים כולם יחד, אוכלים גבינה מטוגנת בימות החול, שותים יין צימוקים בערבי שבת ומתענגים על תרנגולת בדבש ושום בעיתות חג ומועד. מעל כולם מרחפת דמותה האוהבת של האם, הנותנת פרוסת לחם ביד היוצאים בבוקר ונושקת להם; היא מתחילה על קצות אצבעותיה, כדי להגיע אל רודק הגבוה ביותר, ומסיימת בהשתופפות על עקביה מול נוסק וולה הצעירים. וכשבעלה נתן נופל למרה שחורה, היא מגיפה את תריסי הבית.

את המצוקה הקשה ממתיק לוז'ינסקי באמצעות היחסים המיוחדים בין האחים והאחיות הערבים זה לזה, חוברים לתעלולים בתוך הבית ומחוצה לו, מעבירים מגדול לקטן את רזי חכמת החיים המאפשרים לשרוד ברחובות טרנוב שאינם מאירים פנים לילדים עניים ממשפחה יהודית, ודואגים זה לרווחתו של האחר עם פרוץ המלחמה.

המחבר משתמש בהומור עדין כדי לצבוע את גם את ההתרחשויות הקשות ביותר. כך לדוגמה, הוא מסביר כי נתן השתמש בתפילין שירש מאביו אחת לשנה, ביום הכיפורים, שכן אין זה מתאים להכות את ילדיו בחגורה ביום זה. במקום אחר הוא מתאר עד כמה נפלאה הייתה חווייתו של סלק שנזרק לכלא בגין פעילותו הפוליטית, וגילה להפתעתו כי הוא חולק תא עם חברי המפלגה הוותיקים שעד כה הכיר רק דרך האגדות שסופרו על אודותיהם: "איך יכולתי לדעת שניסים קורים גם ליהודים חילונים ולקומוניסטים?" הוא אומר לארוסתו שבאה לבקר אותו. ולבסוף, נוכח החיים מוכי הרעב והחולי בגטו, מסביר הרב כי גם היטלר איננו אלא כלי בידו של האל, שנשיפתו בלבד מספיקה על מנת להעלים את הצורר. "אז מה צריך לקרות על מנת שיתחיל לנשוף?", תוהה רבקה בדרכה הביתה.

בובות על חוט

הרומן איננו סוחט את רגשות האימה, הצער או הכאב, חרף גילויי האנטישמיות ההולכים ומתרבים ככל שהעלילה מתקדמת ואף שהאופק ההיסטורי של הספר ידוע מראש, על הזוועות הממתינות לגיבוריו. יתרה מכך, אף שלגרעין העובדתי שעליו בנויה היצירה יש באופן מסוים סוף טוב, שכן כאמור כל ששת האחים לבית שטרמר שרדו את שנות המלחמה ואף נפגשו כולם לאחריה, לוז'ינסקי משאיר את עצם הצלתם מחוץ למסגרת הרומן: הוא רומז לכך בלבד ובוחר באקורד סיום טרגי (המהדהד אף הוא את מוטיב החלום). סיום זה מעצים את בחירתו של המחבר לספר לנו על החיים בבית שטרמר, שיופיים איננו תלוי בסוף כזה או אחר, אלא עומד בפני עצמו: שלם ומופלא.

בחירה זו מקבלת ביטוי גם בעטיפת הספר. מופיעה בה תמונה שצולמה בשנות הארבעים, ובה ילדים וילדות מציגים את סיפור החנוכה באמצעות תיאטרון בובות. מחד, בובות המריונטה מייצגות את תעתועי הגורל המשחקים בבני אדם, משל היו תלויים על חוט מבלי יכולת להשפיע על קורותיהם. מאידך, על פניהם של הילדים נסוכים חיוך ופליאה המרככים את האירוניה המתקיימת בפער שבין המתרחש בתוך המחזה ובין האירועים מחוצה לו. כך מגיש לנו לוז'ינסקי אגדה יפהפייה שהמר והמתוק המשמשים בה יחד פורטים על נימי הנפש ואינם מאפשרים להישאר אדישים כלפי יצירתו המשובחת.