הרב שמייצר מענה הלכתי לתחום הפגיעות המיניות

בעשורים האחרונים, המאבק למניעת פגיעות והטרדות על רקע מיני הולך וצובר תאוצה בעולם המערבי וגם במדינת ישראל. המודעות הציבורית והחברתית גוברת, התקשורת חושפת הרבה יותר מקרים מבעבר, והנושא מקבל גיבוי וביטוי משמעותי בחוקים שנחקקו בכנסת ובפסיקות של בתי המשפט. בין המקרים הללו, בעלי סמכות שניצלו את כוחם ומעמדם ופגעו בנשים ואף בגברים: מנהל או איש ציבור שפגע בכפופים ובכפופות לו; ראש משפחה או אח בוגר בצעירים ובצעירות ממנו; רב כריזמטי בתלמידיו ובתלמידותיו או בשומעי לקחו שהתקרבו אליו במיוחד ומתייעצים עמו רבות ועוד. לפי המחקרים בנושא, רוב הפגיעות נעשות דווקא על ידי אדם מוכר מהמשפחה או מהסביבה.

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, היה מעורב לפני כמה שנים בטיפול במקרה מפורסם בעירו, ובעקבות ניסיונו הקים בית דין מיוחד לטיפול בפגיעות מיניות, שדן במקרים כאלו לפי כללי ההלכה. בית דין זה נוהג ברגישות רבה עם הצדדים – המתלוננת והנילון. ההמלצה הראשונית שלו לנפגעים היא להתלונן במשטרה, אלא שאצל נפגעות רבות קיימת רתיעה מלהתלונן, ויש גם מעשים שאין בהם עבירה פלילית מצד החוק, אך בוודאי שהם אסורים על פי ההלכה. בית הדין נדרש לברר עד תום כל מקרה לגופו, כשהמטרה היא להפסיק את הפגיעה וההטרדה, לדרוש מהפוגע ליטול אחריות על מעשיו, להרחיקו מקרבת מגורים של המתלוננת או ממקום העבודה, לפצות את הנפגעת ועוד.

במשך השנים פנו לבית דין זה כל גווני הציבור הדתי והחרדי, ומספר הפניות שמתקבלות בכל חודש איננו קטן. אלה מקרים קשים ועצובים מאוד. במסגרת בית הדין פועלים צוותים שתומכים בנפגעות – נפשית, רפואית, משפטית, כלכלית ועוד. יש גם מצבים שבהם בעקבות בירור המקרה, הנפגעים אוזרים אומץ להגיש תלונה במשטרה, תוך שהצוותים השונים מסייעים להם בכך.

הרב אריאל בראלי, רב היישוב בית־אל וראש מכון "משפט לעם" בשדרות, שימש כדיין בהרכב בית הדין שבראשות הרב אליהו. בספרו הוא מבקש להעלות את סוגיית הפגיעות המיניות על סדר היום התורני, ההלכתי והחינוכי של הקהילה הדתית. חלקו הראשון של הספר עוסק בהדרכה להורים ומחנכים כיצד לעסוק בנושא הרגיש הזה, במתן כלים מעשיים להתמודדות עם החשש מפגיעה, ובפנייה והדרכה לראשי הקהילה כיצד להתמודד עם מקרים מצערים אלו.

החלק השני עוסק בתשובות לשאלות הלכתיות מגוונות שצפו ועלו במסגרת הדיונים בבית הדין: אחריות בית הדין על שמירת הנורמות הציבוריות והמוסריות; מעמדו ההלכתי של בית הדין המיוחד, שלא מונה בידי הציבור או בידי המערכת השלטונית; דיני עדות בבית הדין המיוחד; שיבוש עבודת בית הדין מצד הנילון; המשמעות ההלכתית של הודאת הפוגע במה שנטען נגדו; חיוב ופיצוי כספי על נזק נפשי; האופן הראוי לבקשת סליחה של הפוגע מהנפגעת ומשמעותה, ועוד.

הספר מתייחס גם לשאלות עקרוניות שאינן קשורות ישירות לעבודת בית הדין: התמודדות רב קהילה ויישוב עם שמועות על פגיעה בתוך הקהילה; היחס לרב קהילה שנכשל – תורתו ומעמדו; התמודדות עם פגיעה בין נערים במוסד חינוכי פנימייתי; ביטול אירוסין סמוך לחתונה כאשר נודע לכלה שהחתן המיועד פגע ממושכות באחותו, והיא תובעת ממנו פיצוי על ההשקעות הכספיות לקראת החתונה; דין ספרי תורה ומזוזות שכתב סופר סת"ם שהעידו עליו שהוא פוגע; גבולות ההרחקה בין המינים בחברה הבוגרת בימינו, כשהמציאות היא שבמקומות עבודה ולימודים ובמסגרות חברתיות אחרות החיים הם מעורבים.

נזק נפשי בהלכה

הצורך והחשיבות לטפל בנחישות ובעוצמה בתלונות על אונס, הטרדה וכל פגיעה מינית אחרת, נשענים גם על פסוק מפורסם שקראנו בתורה בשבת האחרונה: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה".

בפשוטו של מקרא מדובר על אונס של אישה שאסורה על אדם באיסור עריות חמור, אך מהשוואה זו ניתן ללמוד, כדברי הרב בראלי, כי "התורה רואה בפגיעה מינית מעשה חמור ביותר, אשר פוגע לא רק בגופו של האדם אלא גם בנפשו ובצלם האלוקים שבו. כשם שרצח הוא פגיעה מוחלטת ובלתי הפיכה בחיי אדם, כך גם הפגיעה המינית נתפסת כפגיעה מהותית ועמוקה ביותר בנפשו ובכבודו של הנפגע... לא רק פגיעות מיניות קיצוניות המגיעות לכדי אונס הן חמורות ומזיקות, גם פגיעות קלות יותר כגון הטרדות מיניות או מעשים מגונים שאינם מגיעים לכדי אונס ממשי ואף ללא מגע פיזי, עלולות להותיר אחריהן נזקים נפשיים קשים ביותר" (עמ' 22-21).

הרב בראלי מצטט את דברי הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ג, לח) שכתב בחריפות ברוח הפסוק: "ישמעו פושעים ויקחו מוסר כמה טרגדיות גורמים הם במעשיהם האכזריים, האונס גובל עם רצח נפשה של הנאנסת והרס חייה וחיי משפחתה".

בהמשך מתאר המחבר את המורכבות הרבה הנדרשת בעבודת בית הדין, כדי לקיים גם בנושא טעון זה את צו התורה "שָׁמוֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם". מחד גיסא נדרשות רגישות, אמפתיה ויצירת אמון אצל המתלוננת, אשר מתקשה לספר את שעבר עליה, ודאי בנוכחות אותו אדם שעליו היא מתלוננת. מאידך גיסא יש להיזהר מאמון אוטומטי ומהחלטה מראש שהנילון אשם, שכן היו גם מקרים שהתבררו כתלונות שווא. "הזהירות מפני הכפשת שמו של אדם אשר יש לו חזקת כשרות, היא דבר מרכזי בפסיקה" (עמ' 36).

פגיעה מינית מותירה צלקות נפשיות עמוקות, וגוררת תסמונות פוסט־טראומטיות כמו חוויה חוזרת של האירוע הטראומטי, סיוטים, הימנעות ממצבים שמזכירים את הפגיעה, קשיים בריכוז והפרעות שינה. אלה עלולים לחולל הפרעות חדשות כגון דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, התמכרויות ואף נטיות אובדניות. השפעותיה חודרות לכל תחומי החיים: פגיעה בדימוי העצמי, ערעור היכולת לבטוח באחרים, וקושי ליצור מערכות יחסים בריאות.

איך מכמתים את כל הנזקים הללו לכדי פיצוי כספי הולם? בהלכות חובל ומזיק ידועים לנו חמישה סוגי תשלומים: נזק, צער, ריפוי, שֶׁבֶת ובושת. אין תשלום עבור נזק נפשי מורכב שאינו נראה לעין, אף שהשפעתו לטווח ארוך עלולה להיות עמוקה ומתמשכת. הרב בראלי דן בדברי הפוסקים ולומד מהם שניתן לחייב את הפוגע על נזק נפשי כחלק מתשלום שֶׁבֶת, וכן בתשלום על הריפוי הנפשי. אפשרות נוספת היא לראות את הנזק הנפשי כנזק לכל דבר, כשם שנפסק בנוגע לאדם שחבל בחברו וגרם לו להיות חירש לחלוטין, "חרשו – נותן לו דמי כולו" (בבא קמא פה, ע"ב). חירשות אינה נכות שנראית לעין, אך היא נחשבת כפגיעה בכל איברי הגוף, פוגעת בתפקוד האדם באופן מוחלט ומזכה בפיצוי מלא, וכך גם פגיעה נפשית שנגרמה כתוצאה מפגיעה מינית. עוד מציין הרב בראלי את דברי הרב אשר וייס, שאיתו הוא מתייעץ רבות בענייני בית הדין, שכתב שיש סמכות לבית דין לחייב אדם בתשלום נזק על פי החוק, כשיש צורך שעה בדבר (עמ' 107-102).

מעבר לעיון הלמדני בסוגיות ההלכתיות שבספר, המסר החשוב שבו הוא שיש רבנים ותלמידי חכמים שעוסקים בסוגית ההטרדות והפגיעות המיניות, ומבקשים לדון בתחום מורכב זה על רקע המציאות החברתית המודרנית ועל בסיס אדני ההלכה, אף שבעבר כמעט לא עסקו בנושאים אלו מבחינה הלכתית. כמעט – כי בספר מובאות תשובות מעטות של פוסקים מדורות קודמים שדנו בתלונות על מלמדים שפגעו מינית בתלמידיהם, או על חזן בבית הכנסת שנחשד באיסור אשת איש, וגם מדבריהם ניתן ללמוד למקרים המעסיקים כיום את בית הדין.       

הכשרה מקצועית לרבנים

לקראת סיום הספר מצטט הרב בראלי מדברי רבנים חשובים בארץ ובחו"ל, שקראו להקים בכל עיר ואף בכל קהילה בית דין למוגנות. כל רב ניסח זאת בדרכו עם הדגשים אחרים – מי ימנה את בית הדין, מי יהיו חבריו וכו'. בין הרבנים שחתמו על קריאות כאלה: הרב שלום יוסף אלישיב והרב זלמן נחמיה גולדברג, וייבדלו לחיים ארוכים הרב שלמה דיכובסקי, הרב מנחם מנדל שפרן, הרב יהודה סילמן והרב אשר וייס.

הרב בראלי הולך בדרכם וכותב: "כל קהילה נדרשת לפעול באחריות ובנחישות להסמכת שלושה תלמידי חכמים מקומיים אשר מוכנים להירתם לשליחות הגדולה הזו ללא מורא. מדובר על רבנים הבקיאים בהלכה, ובנוסף יקבלו הכשרה מקצועית שתעמיק את הבנתם בתהליכי עומק שעוברים הנפגעים... הקמת בתי דין אלו תיצור מהפכה של ממש עם עושי עוולה... הגיעה העת לקחת אחריות קהילתית ולהקים בית דין שיאפשר לקיים את הציווי 'ובערת הרע מקרבך' גם בימינו, ולהגן על הציבור מפני אלו המנצלים את האמון והתמימות לרעה. רק כך נוכל להבטיח שהציבור ההולך וגדל יישאר מוגן מפני תופעות שליליות אלו" (עמ' 240-239).

לרבנים מוכרים היושבים בדין שמתמחים ועוסקים בנושא חמור זה של פגיעות מיניות, יש כוח וסמכות לעמוד מול פוגעים שניצלו את מעמדם ופגעו בחלשים מהם, לגרום להם להפסיק, לשוב בתשובה ולפצות את הנפגעות. יש נפגעות שזו הדרך היחידה שתסייע להם להיחלץ ממצבם וממצוקתם הנפשית והקיומית. המודעות החברתית והציבורית למערכת קשרים נקייה ובריאה בין המינים בעולם מתירני וחשוף, היא קריאה לחברה מתוקנת, לעשיית צדק והרחקתם של פושעים ורשעים. "כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" (דברים כג, טו).

הרב יהודה זולדן כיהן כמפקח מרכז להוראת תלמוד ותושב"ע בחינוך הדתי