במעשיות עממיות ואגדות ילדים ותיקות, המכשפה מגלמת לרוב את ייצוג הרע והמפחיד: אישה זקנה, מיובלת ומרושעת, רוקחת שיקויי קסם במקרה הטוב ומבשלת ילדים בקלחת במקרה הרע. בעשורים האחרונים, במידה רבה הודות להארי פוטר, דמותה של המכשפה עברה שינוי וזכתה לגוונים מחמיאים ואף לאמפתיה. תנינה, למשל - המכשפה שעיצבה נורית זרחי בסדרת סיפורים – הפכה לדמות חביבה בקרב ילדים בזכות הצבעוניות, החריפות וההומור שבה. ובכל זאת, המונח "מכשפה" ממשיך לעורר חשד, רתיעה ואף חרדה.
בסיפור שלפנינו, החשד אינו מופנה לדמות אגדית רחוקה אלא דווקא לשכנה בבית הסמוך:
"הִיא כֵּן מְכַשֵּׁפָה!", הִתְעַקְּשָׁה רוֹמִי אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה.
הכי מעניין
"הִיא לֹא", אָמַרְתִּי, "הִיא שְׁכֵנָה רְגִילָה לְגַמְרֵי".
רומי הקטנה מסרבת ללכת לסבתה מחשש להיתקל בשכנה, שכל הסימנים מעידים כביכול שהיא מכשפה: כובע רחב שוליים, מקל שבו היא מנופפת ומפחידה כלבים, עוגיות מכושפות ומטאטא בפתח הבית. אחותה הגדולה מנסה להרגיע, אך בשלב מסוים הוודאות שלה מתערערת – אולי האחות הקטנה צודקת? באיור המתפרש על פני כפולת עמודים נראות השתיים רצות בבהלה לאורך בלוק תל־אביבי טיפוסי, בתקווה שלא להיתקל בטעות בשכנה המכשפה.
כשהילדות פוגשות את סבתן, מתרחש היפוך יפה: דווקא הסבתא מחזיקה מטאטא לסילוק עלים, מגישה עוגיות טריות, חובשת כובע גדול ביציאה אל השקיעה ומנופפת במקל כדי להראות לנכדות את הנוף. אלא שבדיוק אז מופיע ילד קטן ומבוהל, המשוכנע כי הסבתא – עם הכובע, המטאטא והעוגיות – היא המכשפה האמיתית.
| צילום: ללא
הבחירה למקם את החשד דווקא סביב דמות השכנה והסבתא מעלה שאלות עמוקות על יחסים עם המוכר ועם הזר. הילדים מפרשים סמלים יומיומיים – כובע, מטאטא, עוגייה – דרך פריזמה של פחד ודמיון, והופכים אותם לראיות מרשיעות. אותם סמלים יכולים להיתפס בעין אחת כראיות מפלילות, ובעין אחרת כפריטים יומיומיים תמימים. כך מתגלה המנגנון שבאמצעותו דעות קדומות נולדות ומתבססות; לא מתוך היכרות אמיתית, אלא מתוך חרדות פנימיות וסיפורים שנטמעו בנו.
הספר אינו מציע מסרים חד־משמעיים אלא מעלה שאלות פתוחות המזמינות לפרש את הסיטואציה ואת הרגש העולה מתוכה ומתוך האיורים. המכשפה אינה עוד התגלמות הרוע המוחלט, אלא מראה לפחדים ולהשלכות שלנו. הכובע, המטאטא והעוגייה חדלים להיות עדויות לחשד, והופכים לסמלים שהפרשנות שלהם תלויה בנו.
בסופו של דבר, הספר מציע חוויה כפולה: משחק שובב עם פחד ילדותי עתיק יומין, לצד הזמנה עמוקה להתבוננות מחודשת על הדרך שבה אנו מסמנים "אחרים" – וכמה קל לנו לטעות. במובן הזה, הוא חורג מסיפור מצחיק על טעות בזיהוי והופך לשיעור עדין על סובלנות, על ראיית האחר ועל היכולת להשתחרר מן הדעה הקדומה. הוא מזכיר עד כמה הגבול בין זר למוכר, בין מאיים לבטוח, תלוי בנקודת המבט.