אחת הסופרות הטובות בימינו יוצאת לחקור את הזמן

אישה שבה הביתה לפני ארוחת ערב ומגלה שדלת הכניסה של ביתה פתוחה לרווחה, שמכוניתה נעלמה ושהמדרגות מכוסות שובל של דם. במטבח על קרש החיתוך נחה הסכין האהובה על בעלה, סכין עשויה פלדה יפנית חדה, ולצידה גזר מוכתם בדם. בתה בת התשע לא נראית באזור. האירוע התרחש לקראת סוף שנות השמונים, טרום עידן הטלפונים הסלולריים, ולכן האישה לא יכולה לשלוח הודעה או להתקשר לבעלה ולשאול אותו היכן הוא ומדוע יש דם בכל הבית.

צירוף הנסיבות המשונה, שמסופר בסגנון צ'יזבטי המחריף לקראת אסון, פותח את הסיפור "עזרה ראשונה", הראשון בקובץ הסיפורים החדש מאת מרגרט אטווד. אגב, הוא מסתיים בטוב: הבעל שנחתך בכף ידו מסכין נסע לבית החולים ונתפר בן־רגע. בסיפור הזה, כמו בסיפורים רבים אחרים בספר, הדמויות, נל וטיג, הן בנות דמויותיהם שלה ושל בעלה גרהם גיבסון, שנפטר ב־2019. אטווד משחזרת זיכרון נושן, שהופך לכמעט ארכאי כשהוא נקרא 35 שנים לאחר התרחשותו, כדי לתהות על השינוי שעברנו במהלך השנים הללו.

בעבר, פערי מידע שנמתחו שעות ארוכות הצמיחו שאלות, תעלומות ותהיות, והיוו קרקע פורייה לרעיונות לסיפורים. היום, בעידן הזמינות ונגישות השיא של מידע, כל תפיסת הזמן־מרחב שלנו השתנתה. אטווד מנסחת היטב את המטמורפוזה: "חלל הזמן דחוס יותר, צפוף, בקושי אפשר לזוז כי האוויר עמוס בכל מיני דברים. אי אפשר לברוח מאנשים: הם באים במגע, הם נוגעים, הם במרחק נגיעה. זה טוב יותר או רע יותר?"

אטווד מסיימת את הפסקה המהורהרת הזאת בסימן שאלה שמאפיין מאוד את קובץ הסיפורים הזה. סימן שאלה שהופך לאקט כמעט מתריס בעידן המאופיין בעודף אינפורמציה ובנגישות גבוהה למקורות ידע זמינים ולבינה מלאכותית. אטווד מתנערת מתפקיד הסופר הסמכותני שהיה נפוץ מאוד במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 (ובא לידי ביטוי גם בבחירת הטכניקה של "מספר כול־יודע" – מספר אובייקטיבי השולט בעולם הסיפורי ויכול לשוטט בזמן ובמרחב). היא מנכיחה בסיפוריה את מסקנתה שתפקידו של הסופר אינו לדעת, שהרי ישנם ברי סמכא מומחים ומיומנים ממנו – אלא לשאול שאלות, להעמיד בספק, לתהות על המציאות המשתנה ועל האופן שבו משתנים בעקבותיה פני האמנות, התרבות והספרות. היכולת של אטווד להתחדש ולהתאים את כתיבתה לעידן הנוכחי ולשינויים בתפיסת המציאות – גם אלו המאיימים להתרחש – הופכת אותה לאחת מהסופרות הטובות ביותר בימינו.

בכתיבתה, אטווד מביאה בחשבון את הנטייה הטבעית שלנו להשלים סיפורים. כידוע, המוח האנושי נוטה להרכיב סיפורים שלמים, ולכן משלים את הפערים באמצעות הוספת פרטים חדשים כדי שייווצר סיפור אחיד ועקבי. כך במקרים של זיכרונות אמיתיים, מקוטעים או חלקיים, וגם במקרים של זיכרונות שווא או דמיונות. כסופרת שחומרי הגלם שלה הם קרעי זיכרונות, אטווד יודעת עד כמה זיכרונות הם מתעתעים ועד כמה, כפי שכתבה בעבר, "גם על העבר שלנו אנחנו יכולים להשקיף רק בתור תיירים".

אטווד מניחה שקוראיה יודעים מהו סיפור, ומתבססת על הציפיות המובנות שלהם ממנו. בכתיבתה האינטימית היא חושפת את תחבולות מלאכת הכתיבה, והופכת את הקורא לשותף פעיל ביצירתה באמצעות השארת פערי מידע בולטים, כמו ב"עזרה ראשונה". נוסף על כך, אטווד הופכת את מלאכתה לשקופה, או מנכיחה בכוונת מכוון את סימני התפירה. כך למשל, לפני סוף הסיפור "שני גברים חרוכים", שמסתיים במות הגיבורים, היא מזהירה: "אבל הסוף הזה עצוב. מאחר שאני יכולה – מאחר שאני היחידה שנותרה ויכולה – אחזיר את מחוג הזמן לאחור כדי שנהנה מרגע שמח יותר יחד". ואילו בפסקה אחרת בסיפור היא כותבת: "אבל כשאני משחזרת את ההרפתקה הזאת עכשיו, אני ממסגרת אותה בצורה אחרת".

מוחקת תמונות עצובות

"תועות בזמן" הוא מעין ספר המשך לספר הסיפורים הקצרים המופתי "אי סדר מוסרי", שמתאר את תחילת מערכת היחסים הארוכה של נל וטיג. בספר הנוכחי מתוארת התגלגלותה של מערכת היחסים הזאת לאחר מחלתו של טיג ועד פטירתו. את הסיפורים שעוסקים בבני דמותם של המחברת ובעלה אפשר לקרוא כסוג של ניסויים בפרידה, והם ללא ספק הסיפורים מכמירי הלב ביותר בקובץ.

הספר מחולק לשלושה חלקים. הראשון נקרא "טיג ונל", השני נקרא "אימי המרשעת", והחלק השלישי נקרא שוב "נל וטיג", ולא בכדי נעשה ההיפוך בשמותיהם. בסיפורים האחרונים נודע לנו טיפין טיפין, סיפור אחר סיפור, שטיג נפטר ממחלתו, שנל נותרה שבורת לב, ושהיא מוחקת תמונות עצובות מתקופת שקיעתו במחלה: "טיג נראה אבוד, או ריק או תלוי על בלימה. היא לא רוצה לזכור אותו נראה ככה, או מתנהג ככה. היא שומרת רק את התמונות המחייכות: כשהעמיד פנים שהכול בסדר, שהכול כרגיל. פעמים רבות הוא אכן הצליח. איזה מאמץ נדרש ממנו בוודאי. ובכל זאת, הם הצליחו לדחוס פנימה קצת אושר, משעה לשעה".

ברוח קביעתו של צ'כוב, על האקדח שמופיע במערכה הראשונה ורומז לרצח שיקרה בהמשך, גם אטווד מניחה כמה אקדחים טעונים כבר בחלק הראשון של הספר, ובמיוחד בסיפור הראשון. הוא מתחיל כאמור בפציעת כף ידו של טיג, וממשיך לגולל את חוויותיהם של בני הזוג שנים אחר כך, בקורס עזרה ראשונה שהם נדרשים לקחת על ספינת תענוגות ששניהם מעבירים בה הרצאות. הקורס מפגיש את שניהם עם אפשרויות של מיתות שונות ומשונות כמו טביעה, כוויה, התקפי לב, הכשות נחש ועוד, ומעורר באטווד את השאלה ההיפותטית: האם ברגע הסכנה היו השניים מתעשתים ומצליחים לתפקד ולהגיש עזרה? לאטווד אין תשובה חד־משמעית, וכמו הרבה שאלות שנשאלות בספר הזה, עצם העלאת השאלה חשובה לא פחות ממתן התשובה.

אטווד מציעה חלופה אחרת, כזו שמתבססת על זיכרונות משלל ההרפתקאות והטיולים המשותפים עם בן זוגה: "מוטב להיאחז באשליית הביטחון", היא כותבת, "מוטב לאלתר. מוטב לצעוד ביער הסתווי הזהוב, לא מוכנים כמו שצריך, לדקור בריכות קפואות במקלות הליכה, לנשנש שוקולד, לשבת על בולי עץ קפואים, לקלף ביצים קשות... האם הם באמת היו פזיזים כל כך, לא מודעים כל כך? כן. אי המודעות שירתה אותם נאמנה".

הסיפור בעל השם המורבידי "שני גברים חרוכים", מגולל את סיפור חייהם של שני חבריהם של בני הזוג שמתו מזמן, ושבעודם בחיים סיפרו לאטווד את קורותיהם, בשאיפה להישאר מתועדים: "שניהם גוללו באוזניי את סיפוריהם באותה שנה. הם ידעו איזה טיפוס אני, וידעו – למעשה בנו על כך – שיום יבוא ואספר על חייהם. למה הם רצו בכך? למה מישהו רוצה בכך? אנחנו סולדים מהרעיון שנהפוך לחופן אבק, ותחת זאת מבקשים להפוך למילים. לנשימה בפיותיהם של אחרים". הסיפור השלישי, "מות סמאגי", מגולל את מות החתול האהוב על אטווד, וגם הוא מעין ניסוי פרידה מינורי ביחס לפרידה הגדולה יותר, שמתרחשת בהמשך.

סיפורים אחרים עוסקים בבחורה צעירה שמחדשת את הקשר עם אביה האלכוהוליסט שנעלם מחייה, או בנל ואחותה ליזי שבאות לבקר כנשים בוגרות בבית הישן של הוריהן.

העלילות עצמן, במובן המסורתי שלהן כנרטיב המגולל התרחשות, פחות דומיננטיות בקובץ הזה. מה שחשוב יותר הוא התמה שמרחפת מעל הסיפורים, והיא האפשרות שלנו להשתמש בזיכרונותינו ולשחק איתם, ולא פחות מכך – העושר שאפשר לדלות משחזורי הזיכרון, מהיסטוריית החפצים וגם מהטקסטים והתיעודים שהמתים משאירים אחריהם. כך למשל, בסיפור "ארוחת צהריים מאובקת" משחזרת אטווד את סיפור חייו של אביו של טיג, שהיה בריגדיר במלחמת העולם השנייה, באמצעות חליפת המכתבים שניהל עם עיתונאית צעירה בשם מרתה גלהורן, שהייתה כתבת מלחמות נודעת. אטווד כותבת בסגנון אירוני, משועשע וחכם גם כשהיא כותבת על בני משפחתה הקרובים וגם כשהיא חולקת את רגשותיה הכמוסים ביותר, ותוהה למשל האם כל חיינו אינם אלא הכנה ארוכה לקראת פרידות עתידיות.

הבדיון עובד פחות

אטווד היא סופרת ומשוררת קנדית עטורת פרסים, שבין השאר זכתה בפרס מפעל חיים מטעם PEN וקיבלה פעמיים את פרס בוקר. היא גם פעילה חברתית ואקטיביסטית שפרסמה יותר מחמישים ספרי בדיון, שירה ומחזות. ספרה "סיפורה של שפחה" עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה ומדוברת, וספר ההמשך שלו, "עדויות", זיכה אותה בפרס פוליצר. אף על פי שב"סיפורה של שפחה" הצטיינה אטווד בז'אנר הדיסטופי־ספקולטיבי, דווקא הסיפורים הקצרים בז'אנר המדע הבדיוני המופיעים בקובץ הנוכחי אינם הסיפורים החזקים בעיניי. אולי מפני שאורך היריעה ברומן הספיק לה להעמיק באופן משכנע ברפובליקת גלעד, המדינה הטוטליטרית והתיאוקרטית שהיא מתארת, ואילו בסיפורים הקצרים, חוקיותו של העולם הפנטסטי אינה מצליחה להתבסס מספיק כדי שנוכל להיסחף אחריו וללכת בשביליו. כך קורה שלמרות המקוריות בסיפור "גריזלדה חסרת הסבלנות" (המסופר מנקודת ראותו של חייזר תמנון בתקופה של מגפה משתוללת), הוא אינו מצליח לסחוף, וכך גם לא הסיפור "סיבת המוות: קונכיית צדפּה", המסופר מנקודת מבטה של ישות שהתגלגלה לצורת גוף של קונכייה ומספרת את סיפורה של היפאטיה מאלכסנדרה (מתמטיקאית ופילוסופית שנרצחה בידי המון נוצרי). פחות טובים גם הסיפורים הספקולטיביים האחרים.

הסיפורים הטובים ביותר בקובץ הזה הם הליריים יותר, החשופים עד העצב ועסוקים בשאלה שמעסיקה את אטווד ומעוררת הזדהות רבה, האם אנחנו יכולים להתכונן למותם של אהובינו. גם את השאלה הזאת, בסגנון שכה אופייני לה, מותירה אטווד פתוחה, והיא ממשיכה להדהד איתה ועם קוראיה הלאה בזמן.