רבים מספרי הביכורים שיוצאים לאור בתחום השירה מתפקדים כמעין אנתולוגיה פרטית, אוסף של כל השירים של הכותב עד כה – או לפחות אלה שהיו טובים מספיק כדי להיכנס לספר. לנטייה הזו קיימים יתרונות וחסרונות: מחד, האקלקטיות של הנושאים מביאה איתה גיוון ועושר. מנגד, פעמים רבות היא מייצרת תחושה תלושה או חסרת כיוון.
"שרף", ספר שיריה הראשון של שירי פסל, יוצא דופן בהקשר הזה. אני בטוחה שבמגירתה של המשוררת קיימים שירים רבים משנות חיים רבות, אבל הספר סובב סביב נושא מרכזי אחד - גירושים. הנושא עצמו יוצא דופן גם הוא, לפחות מזווית הראייה הזו: המשוררת לא כותבת על גירושי הוריה אלא על גירושיה שלה, על הבית שהיא עצמה החליטה לפרק.
| צילום: ללא
השפה של פסל עשירה ונהדרת, והליריקה שלה מעניקה לכל תיאור שכבה נוספת, תחתית כפולה שמחביאה משמעויות נסתרות. כך היא מתחמקת מעוד נקודת נפילה נפוצה של ספרי ביכורים: התמקדות יתרה בסיפור האישי על חשבון אמירה רחבה יותר. הספר אכן מספר את הסיפור האישי, את הבהלה הראשונית: "הַפַּחַד הַגָּדוֹל / שֶׁהַבְּחִירָה לָלֶכֶת הִיא שִׁגָּעוֹן מֻחְלָט"; את הפרידה, או שמא יש לומר רעידת האדמה: "הַדְּמָמָה הַתַּת־יַבַּשְׁתִּית מִתְנַגֶּנֶת / מַסִּיעָה לוּחוֹת שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתִּי אוֹתָם אֶחָד... כַּמָּה עָמַלְתִּי עַל הַשַּׁיָּכוּת / עַל אַשְׁלָיַת הַמִּקְשָׁה הָאַחַת"; את הקשיים מול הילדים, מול הסביבה, מול העצמי, ולבסוף האפשרות של התחלה חדשה: "גּוּפִי, שֶׁזְּמַן רַב כָּל כָּךְ הָיָה / מְכֻוָּן אֶל הַנְּדִידָה / מִתְגַּלֶּה כְּקֵן, דָּפְנוֹתָיו עֲמֻקּוֹת". אבל הטקסט אינו נותר טבוע בתוך הפרטים האוטוביוגרפיים אלא מצייר ציור עמוק יותר, רחב אופקים, שנוגע לתמות מרכזיות באנושי ובקיים.
הכי מעניין
המשוררת אינה משתמשת בחריזה כלל, ולמרבה הצער לא ניכרת בספר עבודה על משקל או מצלול. בנוסף, כמה רפרנסים למקורות היהודיים – כמו סיפור החרוב, למשל – היו מעט חסרי דמיון בעיניי, אך המחברת מפצה על כך באזכור נפלא לקטע מתוך אתר סוכנות החלל הישראלית כמוטו לשיר.
ה"שרף" שעל שמו נקרא הספר, הוא בעל שני מובנים שבאים לידי ביטוי בטקסט. הראשון הוא מלאך, אולי מלאך חבלה, שבא להרוס ומצד שני מזכיר את עוצמתם של החיים, את גודלו של הקיום האפשרי: "יְצוּרִים מְכֻנָּפִים מַכִּים לִבִּי". השני הוא הפרשת העצים הענברית, שיכולה לקפוא ולכלוא בתוכה את הזמן: "יֵשׁ וְשָׂרָף מָתוֹק אוֹחֵז חֶרֶק אַלְפֵי שָׁנִים / וּכְבָר אַלְפֵי שָׁנִים הוּא חַי בְּצָמָא הַתְּנוּעָה".
התנועה בספר היא על הציר בין שני השרפים האלה: בין העל־טבעי, הכנפיים הפרושות, הנשגב, הלא־צפוי, ובין היומיומי, המתוק, החוסם והלוכד. הספר נפתח בשיר הנושא את השם "שקיעה מתקרבת", ונסגר בשיר "בוקר". יש בו יופי, השלמה, רבדים פואטיים, והצצה אל תוך מסע אמיץ.
כְּהֶפֶךְ הַחֶרֶק הַנִּזּוֹן מִנִּשְׁלוֹ, אֲנִי / מַסְפִּיגָה בִּי מַשֶּׁהוּ מִצּוּרַת הֶעָתִיד שֶׁלִּי, / מַרְוָה בּוֹ אֶת הַהוֹוֶה. / הִנֵּה אֵבָר חִישָׁה. / הִנֵּה כָּנָף.