מליבוביץ' ועד אריאלי: האינטלקטואלים הגדולים שיצאו ממגדל השן

פרופ' דוד אוחנה הוא היסטוריון של הרעיונות, שכתב וערך יותר מ־60 ספרים העוסקים בהיסטוריה רעיונית של אירופה המודרנית ושל הציונות והחברה הישראלית. אבל ספרו האחרון, "המנדרינים של ירושלים", הוא בכל זאת יוצא דופן, שכן הוא עוסק בהוגים שאוחנה הכיר בעצמו – אם כמורים שלו באוניברסיטה העברית של שנות השבעים, ואם אחר כך כעמיתים וחברים

למען האמת, המילה "הוגים" אינה בהכרח מתאימה להם, שכן רובם לא יצרו תפיסות פילוסופיות מסודרות. אוחנה מכנה אותם "מנדרינים", כינוי המזכיר את המשכילים הסינים שביקשו, או התבקשו, לשלוט בשכבת הבירוקרטיה הפקידותית של סין העתיקה, כדי לנצל את הידע והאינטלקט שלהם ליצירת שירות ציבורי מעולה. בכותרת המשנה של הספר הוא מכנה אותם "צופים לבית ישראל", כלומר סוג של נביאים מודרניים, או מה שנהוג היום לכנות "אינטלקטואלים ציבוריים" – אנשים המכוונים את מפעלם המחקרי, ובעיקר הרעיוני, לא רק פנימה, למגדל השן של האקדמיה, אלא במיוחד החוצה, אל השיח הציבורי הרחב. סימן ההיכר המובהק שלהם קל ופשוט: כחלק מהתפקיד הציבורי שלקחו על עצמם, הם הרבו לכתוב מאמרי דעה בעיתונים ולהרצות בסימפוזיונים ופאנלים המיועדים לקהל הרחב. יש ביניהם גם אישים, כמו ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שלא היססו לכתת רגליהם עד קצות הארץ כדי להגיע לקבוצות קטנות של תאבי דעת ושיח ציבורי.

כמה מן השמות האלה מוכרים היטב גם לצעירים משכילים בימינו: גרשם שלום, מרטין בובר ושלמה אבינרי, למשל. אבל רובם די נשכחו ברבות השנים, וספרו של אוחנה עושה להם חסד בהעלותו באוב את דמויותיהם: מנחם ברינקר, רוברט ויסטריך, רבקה ש"ץ־אופנהיימר, יהושע פראוור, פול מנדס־פלור, והאב מרסל דיבואה, נזיר דומיניקני שכיהן במקביל כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מי היה מאמין בימינו שצירוף כזה בכלל אפשרי, מבלי שהאוניברסיטה תואשם במיסיונריות ותאוים בהפסקת תקצוב.

מעל כולם בולטים בספר שני מוריו הגדולים של אוחנה: יעקב טלמון ויהושע אריאלי, שניהם היסטוריונים של הרעיונות. טלמון הוא מי שהזהיר אותנו מפני "הדמוקרטיה הטוטליטרית" (מונח שהוא טבע): עריצותם של הדורשים טוב, מימי המהפכה הצרפתית ועד כנופיות הטרור האנרכיסטיות שהטילו אימה על אירופה בשנות השבעים. אלה שמרוב רצון להביא טוב לעולם הגיעו למסקנה שצריך לכפות את הטוב הסוציאליסטי־קומוניסטי שלהם על החברה שבה חיו, בכוח המהפכה או הטרור.

עמיתו יהושע אריאלי הקדיש את מפעל חייו המחקרי להבנת התרבות והזהות האמריקנית; זו שבניגוד לאירופה, לא עיצבה מעולם תפיסה פורמלית של כפיית הטוב, אבל בפועל נפלה בפח הזה לא מעט פעמים, כולל רק לפני שני עשורים בשתי פלישות מקבילות, לאפגניסטן ולעיראק.

הרליגיוזים הכופרים

כמי שהתחיל את הקריירה הציבורית שלו כעיתונאי, אוחנה יודע לספר סיפור. הוא בקי מאוד במטרייה, כולל הסיפורים הרכילותיים הקטנים (כמו נישואיו של שמואל הוגו ברגמן לאשתו הראשונה של חברו גרשם שלום); ניכר בו גם שהוא אוהב מאוד את גיבוריו. כל כך אוהב ומזדהה איתם, עד שאת פרקי הספר הוא מחלק לפי הנושאים הבולטים במחקריו שלו, לאו דווקא בהתאם להגדרות שאפיינו את גיבוריו. ראשית, המשיחיות: הוא עוסק בשניות המרתקת של גרשם שלום, שהמשיחיות הייתה נושא מחקר בולט שלו, אבל הוא התנגד לה בתוקף כתופעה פוליטית פרקטית. ואז הוא מזכיר את שני תלמידיו הבולטים, היחידים מבין תלמידיו שהזדהו פוליטית, ועשו זאת דווקא בהזדהות מפורשת עם הימין המשיחי: יהודה ליבס ורבקה ש"ץ־אופנהיימר (התלמיד השלישי שהזדהה פוליטית, יוסף בן־שלמה, השתייך גם הוא לחוגי הימין, אם כי פחות זיהה את עצמו כמשיחי). אוחנה מזכיר גם את מאבקיהם של רבותיו באוניברסיטה, בעיקר טלמון ונתן רוטנשטרייך, בנטיות המשיחיות הלאומיות־חילוניות של דוד בן־גוריון.

נושא מובהק אחר הוא חקר הפשיזם, וכאן הוא מזכיר בעיקר שניים: זאב שטרנהל, שנחשב לאחד מגדולי חוקרי הפשיזם בעולם, ושאול פרידלנדר – שחקר בעיקר את השואה ואת גרמניה הנאצית, אבל היו לו תובנות מעניינות על הפשיזם הנאצי. לצידם, אם כי בדרגת חשיבות פחותה, הוא מעלה על נס גם את דמותו של ידידו שנפטר צעיר, רוברט ויסטריך, שעשה רבות בחקר האנטישמיות העולמית.

אוחנה הוא חובב מובהק של הגדרות אוקסימורוניות, כאלה המכילות סתירה פנימית, מהסוג של "הרליגיוזים הכופרים". הוא מכוון בכך לשורה של אתאיסטים, בארץ ובעולם, שחוסר אמונתם בא־לוהים הסתיר מאחוריו חיפוש אינסופי של מה שמעבר לעולם ולמציאות. כאלה היו לשיטתו אישים כמו פרידריך ניטשה, אבל גם שלום ובובר שלנו. הוא אף יוצר תת־קטגוריה של אינטלקטואלים יהודים שומרי מצוות – ליבוביץ', עקיבא ארנסט סימון, וברוך קורצווייל - שכפירתם התבטאה בעיקר בערעור רציונליסטי קר כנגד הנטייה המיסטית והמשיחית של הציונות בת זמננו בכלל, והציונות הדתית בפרט.

אחרון חביב הוא הצמד החביב על אוחנה ברבים מספריו: כנעניות וצלבנות. בשתיהן הוא מזהה מכנה משותף של נתק מהריאליה. התנועה הכנענית ביקשה להתנתק מהחיבור ההיסטורי הממשי אל העם היהודי הגלותי, ולהחליפו בזהות מדומיינת של ברית ילידים בין יהודים וערבים שאמורים להתנתק ממורשותיהם ההיסטוריות. הזיהוי הצלבני אינו זיהוי שפלג ציוני כלשהו עטה על עצמו, אלא משאלת לב של אויבי הציונות, שהציונות תחיה בארץ בעיקר באמצעות בסיסים צבאיים ולא דרך התיישבות מושרשת, וממילא סופה יהיה כמו זה של הצלבנים, שהובסו אחרי מאתיים שנות שלטון (גם הן לא ברצף).

אוחנה מזכיר את ההתמודדות של היסטוריון הצלבנים, יהושע פראוור, ותלמידו בנימין־זאב קדר, עם הדימוי הצלבני שהודבק לציונות, ומנגד רואה ב"גוש אמונים" ביטוי של כנעניות דתית. היא בוודאי לא מנותקת מהעם היהודי ומורשתו, אבל מדגישה לטעמו באופן מוגזם את המוטיב הילידי־ארצי (הסופר חיים באר, במשפט שאוחנה דווקא אינו מצטט, המחיש פעם את דעתו על הכנעניות של גוש אמונים בעובדה שיישוביו נקראים על שמות היישובים העתיקים מן התנ"ך ולא בשמות רבנים, כפי שנהגו ביישובי הקיבוץ הדתי).

חלון לים התיכון

אז התוכן כאמור מרתק, אבל יש שתי בעיות בולטות עם הסגנון. האחת היא קצב הדיון. אוחנה רוצה לדחוס הרבה מידע ותובנות, והמחיר הוא שקוראים שאינם בקיאים בנושאים הנדונים יתקשו לעמוד בקצב. הבעיה השנייה היא החזרות והכפילויות. נראה שרבים מפרקי הספר לא נכתבו במיוחד לצורכו, אלא מהווים עיבוד של מאמרים שהמחבר כתב בעבר. קיבוצם יחד יוצר כפילויות רבות של עיסוק באותם נושאים ואותם גיבורים. טלמון ואריאלי, ויסטריך ושטרנהל, וכמובן ליבוביץ', מככבים ביותר מפרק אחד, וגם המידע והתובנות על משנתם חוזרים על עצמם כמה פעמים.

הבונוס של הספר הוא המבוא שכתב ידידו של אוחנה, פרופ' אבי שגיא. המבוא הזה מוקדש לניתוח מפעל חייו של אוחנה בחקר הרעיונות, והוא נכתב בעומק ובאהבה. שגיא מנתח את שיטתו של אוחנה בחקר הסוגיות הרעיוניות של אירופה המודרנית: בראש ובראשונה, האבחנה הברורה בין מודרניות לנאורות. איכשהו התקבעה בשיח הציבורי ההנחה שמודרניות פירושה ערכים "נאורים", כלומר ליברליים והומניסטיים. בפועל, המודרנה כללה גם תנועות איומות כמו הפשיזם, הקומוניזם וגם הניהליזם (שלילה אנרכיסטית של כלל הערכים). אוחנה הִרבה אפוא להדגיש ש"מודרניות" היא מילה שבסך הכול מבטאת הנגדה למה שקדם לפניה, בימי הביניים. תכניה של המודרניות יכולים להיות נאורים או חשוכים.

בנוסף, אוחנה טיפח תפיסת עולם חלופית הן ל"איזמים" האידיאולוגיים של אירופה והן לפונדמנטליזם הדתי של המזרח התיכון. תפיסת העולם הזו ממוקדת בתרבות הים־תיכונית – זו שמשותפת לארצות נוצריות מעברו הצפוני של הים התיכון, וגם לארצות מוסלמיות מעברו הדרומי, ואפילו למדינה יהודית קטנה אחת, מצידו המזרחי. הים־תיכוניות, לפי אוחנה, היא רוח הסובלנות וההכלה הקוסמופוליטית, המתאימה לערי נמל מכניסות אורחים כמו אלכסנדריה, מרסיי ותל־אביב. שני היוצרים המתאימים ביותר מבחינתו לתיאור הזה הם אלבר קאמי הצרפתי (שנולד באלג'יריה), וז'קלין כהנוב, היהודייה שגדלה במצרים. לא במקרה אוחנה הקדיש לשניהם מספר רב של פרסומים ומאמרים, והפך לחוקר המובהק ביותר שלהם בישראל.

לקראת סיום, קשה להימנע מהרהור עצוב על כך שאילו יקום בעוד ארבעים שנה חוקר ישראלי שירצה לכתוב ספר דומה על מוריו, הוא יתקשה לעשות זאת. רוב אנשי האקדמיה של ימינו אינם מעוניינים בכתר "האינטלקטואל הציבורי". הם משקיעים את כל כוחם במחקרים שעשויים להיות בעלי ערך אינטלקטואלי מרשים, אך אין להם שום משקל מעבר למגדל השן האקדמי, ואף אחד ממחבריהם לא הפך, כמו גיבורי ספרו של אוחנה, לאייקון ציבורי, גיבור תרבות ששמו ועיקרי משנתו מוכרים לרבים שאינם בקיאים בנושאי מחקרו. נסו להעלות במוחכם את אנשי מדעי הרוח והחברה הבולטים בישראל של היום - כמעט אף אחד מהם אינו אייקון ציבורי, ודאי לא באותה רמה שהיו שלום, בובר או אבינרי. התחום האקדמי היחיד שעדיין מספק שמות בולטים רבים לשיח הציבורי הוא תחום המשפט, באמצעות אינטלקטואלים כמו רות גביזון, ידידיה שטרן ואחרים. למרבה הצער, זה כנראה עוד אחד מסימני המשפטיזציה החריפה שעברה החברה הישראלית.