כבר שמו של הספר, "אותך אבקש", מבטא את התנועה החסידית במועדים. לא רק החגים עוברים עלינו, גם אנחנו עוברים בתוכם. כמו הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, אך הענן העולה מן הקטורת נכנס גם לתוכו.
תורת החסידות מבקשת שינוי, תנועה של הנפש. היא מבקשת את הנשמה הנמצאת בתוך המעשים; את הלב הפועם, וגם את הלב שמחסיר פעימה. למרות החגיגיות שבימים הללו, תורת החסידות מחפשת גם את הסדקים, את הקשיים. את התקיעה שלא הצליחה, את שערי השמיים שנראים סגורים, ואת פתיחתם דווקא בכוח התמימות והפשטות של ניגון החליל הערום.
דרך תורתם של אבות החסידות – הבעל שם טוב, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, האדמו"ר הזקן, החוזה מלובלין, רבי נחמן, השפת אמת ועוד – מוליך אותנו הרב חיים וולפסון, ראש ישיבת ההסדר בירוחם, בנתיב תנועות הנפש העמוקות הבאות לידי ביטוי בימים הללו.
הכי מעניין
| צילום: ללא
היכולת להיכנס בשער וגם לשהות בו; מעמד הנפש בזמן תקיעת השופר; הכתיבה לחיים כמשל נפשי עמוק; האופן שבו אנו נכנסים אל הסוכה, והאופן שבו יושבים בה; דמעות הפרידה מרצף הימים הללו, הנמהלות בדמעות הפרידה ממשה רבנו, יחד עם שמחת ההתחלה מבראשית – כל התנועות הללו הולכות ומתבהרות, נרקמות לתמונה שלמה.
כך למשל, הביטוי "כתבנו לחיים" שאנו אומרים בין ראש השנה ליום הכיפורים, מקבל פירוש מפתיע: הכתיבה לחיים איננה משהו שנכתב מחוץ לנו. אנו אלה שכותבים את עצמנו לחיים, ועיקר הכתיבה הוא היכולת להאמין שיש בנו כוח לתקן ולשנות. "כתבנו לחיים" משמעו תן בנו את הכוח לכתוב את עצמנו לחיים, ליצור את השינויים הנדרשים, להתקרב אליך עוד. תנועת הנפש השמחה של חלק מהאנשים בראש השנה נובעת מכך שהם כתבו את עצמם לשינוי. המפגש עם החטאים ועם הפערים לא שיתק או הרחיק אותם, אלא גרם להם לרצון גדול לתיקון. ברוח זו טווה הרב וולפסון עוד ועוד רקמות חיים סביב הימים הללו, החל מימי התשובה וכלה בשמחת תורה.
הספר נכתב בהשראת שתי חבורות חסידיות שמוביל המחבר: האחת בישיבתו, והשנייה בקהילת ירוחם. נדמה שהשילוב בין שתי חבורות אלו – תלמידים מקשיבים מצד אחד, וחברים קרובים שיכולים גם להקשות מצד שני – בא לידי ביטוי ביכולתו לגעת גם בעניינים מורכבים. כך למשל, המתח המובנה בין בקשות פרטיות ואישיות ובין המלכת השם בראש השנה. בזוהר נמתחת ביקורת חריפה על הבקשות האישיות בראש השנה, ומי שעושים כך מדומים ל"כלבים הנובחים הב הב". ההמלכה, לעומת זאת, מבטלת כל רצון אישי ומבקשת רק להמליך את המלך. הספר מבקש לעשות שלום בין שתי תנועות אלו.
השלמה לתורת הראי"ה
חיבורו של הרב וולפסון מצטרף לרשימה מתארכת של ספרים הנכתבים בציבור הדתי־לאומי ופונים אל מחוזות החסידות. הצימאון לחסידות יכול להתבאר כהשלמה הכרחית לתורת הראי"ה קוק, שהשבוע צוינו תשעים שנה לפטירתו. הרב קוק ביאר לנו את התקופה, "את אופייה של הגאולה הבאה לקראתנו". ללא אורותיו היינו כסומים באפילה ביחס לעידן התנ"כי שבו אנו חיים. אבל בתוך הגאולה הכללית הזו, היחיד נתקל פעמים רבות בקשיים. אכן התקופה גדולה, אך הסחות הדעת מרובות. לעיתים אנו חסרים את היכולת לכוון, להתבונן, לבחור את השליחות הספציפית שלי.
כאן באה תורת החסידות ומעניקה לעבודת ה' את הפן הקיומי, יחד עם כלים ממשיים המאפשרים לכל אחד לממש את הצימאון שבו לקשר חי ואישי עם הבורא ולעמידה ישירה מולו, עמידה שיש בה שמחה וגם צעקה, אהבה וגם תקווה. האכסניה של הספר היא ישיבת ירוחם, שתלמידיה היו שותפים בעריכתו המוקפדת. הישיבה שכלה עשרה מתלמידיה במלחמה, והספר הוא אילן חי המוקדש לזכרם.
צמד המילים הללו, אותך אבקש, טומן בתוכו זעקה פשוטה וישירה: אותך הקב"ה אנו מבקשים. מבעד לחגים, להלכות, למנהגים, למצוות – אנחנו צמאים למילה אחת: מפגש.
הרב אייל ורד הוא רב קהילת יחדיו בפתח־תקווה ומרצה במדרשה באוניברסיטת בר־אילן