אלי שרעבי צולל לגיהנום ומציב לכולנו רף חדש של תקווה ואמונה

אזהרת טריגר גדולה צריכה להיות כתובה בפתח הספר "חטוף": מי שהמציאות הקשה עלולה להיות לו קשה מדי – מוטב שייזהר ויתפוס מרחק. זהו לא עוד ספר סיפורת או פרוזה, אלא דיוקן אוטוביוגרפי הופך בטן וקורע לב על סיפור שביו של אלי שרעבי בעזה, אצל מחבלי חמאס הארורים. שיטת הכתיבה שנבחרה לספר זה משרתת היטב את המסר. הוא כתוב בפרקים קצרים המורכבים בדרך כלל ממשפטים קצרים, ומעניק תחושה של מי שמספר את סיפורו בנשימה אחת, בקושי ובכאב, תוך רצון עז להשלים את המשימה: לספר את הסיפור האישי כדי ללמד לקחים, כבר בזמן אמת. קרדיט על הכתיבה הטובה מגיע גם לעורך המסור.

הלקחים עצמם לא כתובים או אפילו לא נרמזים בספר. כל צד פוליטי ימצא בו את מבוקשו: מתנגדי העסקה יוכיחו מן הספר את עוצמת הרשע שאיתה אנחנו מתמודדים ושאותה אסור לשכוח, ויגזרו מכך מסקנה ברורה - השמדה מוחלטת של חמאס היא התוצאה הראויה למלחמה הזו; תומכי העסקה ימצאו פה את הצידוק לכך שיש לעשותה בהקדם, כדי להציל את כל מי שעוד שם, כי כל דקה שם היא גיהינום אמיתי.

משלב מסוים עוסק רוב הספר בתיאור הרעב הכבד ששרר בשבי, ובנגזרות הקשות שלו. עצוב וקורע לב לקרוא תיאורים שכמותם לא קראנו מאז ספרי השואה. כך למשל שרעבי מתאר כיצד הוא ושלושת החטופים שהיה איתם בשבי, שאת כולם אנו מכירים ואוהבים, רבים על הטקטיקה הנכונה לחלק את המזון ביניהם. הם מתווכחים האם כשמישהו משיג אוכל מהמחבל שאיתו יש לו קשר טוב, זכאי ליהנות ממנו לבד או שעליו לחלוק עם האחרים. דילמות מעין אלו גוררות ריבים פנימיים, והלב מתכווץ רק מקריאת התיאור השואתי הזה. אך לצד רגעי השפל הקשים שרעבי מקפיד להבליט כל ניצוץ של תקווה ושל טוב. הוא מסתכל בעין טובה על שותפיו לשבי, הוא מדגיש שוב ושוב את הבחירה שלו להחליט שהוא מתכוון לשרוד לטובת משפחתו, שהוא מקווה לפגוש בסוף הדרך הנוראה, ומספר על שיחה מרגשת שהייתה לו עם הירש גולדברג־פולין שבה הם הזכירו את הציטוט המיוחס לוויקטור פראנקל – "מי שיש לו למה, יוכל להתגבר על כל יש". שרעבי מאמץ את המשפט כתפיסה לאורך כל הדרך, ושומר על תקווה נוכחת ומרחיבת לב.

נאמן לשיטתו להדגיש כל התרחשות טובה, הוא מקפיד לתאר מספר פעמים כל גילוי של דבקות במנהגים יומיומיים נורמליים ככלל, ורוטינות רוחניות בפרט. בכל בוקר – ברכות השחר. בכל זמן אפשרי – שמע ישראל, ובכל ערב שבת – "לא משנה מה עברנו השבוע, אילו ריבים היו או לא היו, אילו תסכולים היו או לא היו, לא משנה איך אנחנו נראים, איך מרגיש האוויר, מתי אכלנו לאחרונה... אנחנו מתכנסים ארבעתנו בשקט ומקשיבים לאליה שמחזיק כוס מים וקורא בקול רועד ונמוך – יום השישי, ויכולו..."

כולנו מכירים את הסוף. שרעבי יצא ואז גילה שהגיהינום נמשך גם פה. לאחר תקופת התאוששות קצרה הוא נסע בליווי כתבת ומצלמה לבית העלמין שבו נטמנו אשתו ליאן ושתי בנותיו נויה ויהל. בכתבה שהתפרסמה רואים את שרעבי נופל ומתפרק, ניכר שכל עולמו נעלם. אבל אז הוא קם וקובע - "קדימה, נלך". הוא מסכם את ספרו במילים שמספרות אולי את סיפורו של העם היהודי כולו: "זוהי התחתית. ראיתי אותה, נגעתי בה. עכשיו החיים". ובמילים אלו הוא קובע לכולנו רף חדש וראוי של תקווה ואמונה.