במחילה מכבודה של אשת המערות: יצירה חכמה ונוגעת ללב

שש־עשרה שנים אחרי שאביו נעלם לבלי שוב, דני מקבל טלפון מפסיכיאטרית בריטית שמבשרת לו על מותו. אוריאל, האב האובד, אושפז במוסד בעקבות תקרית פסיכוטית אלימה, ולאחר שהות קצרה קפץ מגג המקום. דני ואימו רונית טסים ללונדון כדי לטפל בקבורה ולהתחקות אחר הפרקים הנעלמים מחייו של יקירם, ומוצאים יומן. הטקסט, שכתוב בשפה ייחודית וסוחפת ובכתב יד לא מובן כלל, איננו מגולל את קורותיו של אוריאל בשנות ההיעדרות שלו, אלא דווקא בשנה שקדמה להיעלמותו. מעין מונולוג מחולק לפרקים־חודשים, שמסביר מדוע אדם מן השורה, מורה לאנגלית וחובב קריאה, נשוי ואב מסור לבן מתבגר, קם יום אחד והולך.

היומן מהווה את חלק הארי של הספר, והתרחשויות הרקע מנקודת מבטו של דני ממוצבות כסיפור מסגרת. כמו בכל סיפור מסגרת עולה השאלה האם הוא נצרך, וכמו ברובם, גם כאן הייתי עונה שאפשר לוותר עליו, או לפחות על רובו. אומנם הפרספקטיבה של הסוף הידוע מראש, העזיבה והמוות, חשובות לזווית הראייה של הקורא, והאופן שבו דני תופס את אביו מוסיף עומק לדמותו. אך העיטוף הזה, בעיקר בחלק הסוגר, עושה גם עבודת עיבוד שלתחושתי לועסת את הרעיונות שעולים מהטקסט כמה נגיסות יותר מדי.

המילה הכי אידיוטית בעברית

זהו ספרו העשירי של אופיר טושה גפלה, סופר מבריק שמוכר לקורא הישראלי בעיקר בגלל ספריו המוקדמים יותר ובהם "עולם הסוף", "ביום שהמוזיקה מתה", "הקטרקט בעיני הרוח". בספרים אלה בלטו התמה של טשטוש גבולות בין החיים למוות, קיומם של רבדים פנטסטיים, וכישרון כתיבה נדיר שעושה שימוש יוצא דופן בשפה.

"במחילה מכבודה של אשת המערות" מתרחש בעולם שלנו, אבל אף שאין בו נוכחות של אלמנטים על־טבעיים, הוא גם לא לגמרי ריאליסטי. התחושה היא שגפלה דחף את מציאות חיינו עוד כמה סנטימטרים לעבר הקצה. החברה שבה חיה משפחתם הקטנה של אוריאל, רונית ודני, היא ענייה יותר משלנו. הדיור יקר עוד יותר, ואנשים רבים מן השורה מוצאים את עצמם מחוסרי בית. המציאות הזו מובילה להתפתחות של כמה תופעות, המשמשות כתפאורה להתרחשויות בספר: קבצנים אלימים במיוחד, פריצות לבתים רק כדי לישון בהם, הומלסים משתלטים על גגות בניינים למטרות מגורים, וחזרה לאופנה של מה שהיה מקובל אי־אז: השכרה של חדרים בתוך דירות לדיירי־משנה.

על הרקע הזה מתוארת הידרדרות יחסיו של אוריאל עם העולם המוכר לו. נמאס לו מכסף, נמאס לו מההזדקקות לכסף, נמאס לו לעבוד בשביל הכסף שהוא נזקק לו. נמאס לו ללמד, נמאס לו מהתלמידים. הוא רוצה רק לשבת כל היום ולקרוא. מה ביקש הבן־אדם? את השיעורים שלו הוא מעביר בהבעה חולמנית, כשבתוך ראשו הוא מסייר בטירה מלאה ספרים. יום אחד, בלי להיוועץ באף אחד, הוא מבשר למנהלת בית הספר שהוא עוזב. אין בדעתו לחפש עבודה אחרת או הסבה מקצועית, אלא פשוט להתמסר אל התשוקה הגדולה שלו: לשבת כל היום ולקרוא. ומה יעשו עם הכסף? "חתמתי במילה הכי אידיוטית בשפה העברית: נסתדר".

במקביל, בנו דני בן ה־14 מסתגר בחדרו ומסרב לצאת. להורים המבולבלים לא ברור אם מדובר באגרופוביה, עצלות, חרדה או התבגרות, אבל בינתיים הם משתפים פעולה בהתאם להמלצת הפסיכולוג, ומעניקים לו את התשתית הנדרשת כדי לדבוק בעקשנותו: אספקת מזון, מיזוג אוויר, ופטור ממטלות הבית ומהגעה לבית הספר. הפרישה הכפולה של האב והבן מהחיים בצורתם הרגילה משתקפת זו בזו, אף שהסוף השונה ידוע מראש: דני ייצא מחדרו ויבנה חיים מהסוג שמכונה נורמלי, ואילו אוריאל יבלה בשולי החברה באנגליה עד שיהפוך לחסר בית, יאבד את הקשר עם המציאות ולבסוף ייטול את חייו שלו.

השפה שבה נכתב יומנו של אוריאל נהדרת. הקריאה בה מתגלגלת, מהסוג שקשה להפסיק באמצע. אומנם המִשלב יומיומי יחסית, אבל הוא משובץ בנדיבות בצירופים בלתי צפויים שמוסיפים לו עושר ועומק. למשל, את הקושי ההולך וחוזר ללכת לעבודה בכל יום מחדש הוא מכנה "גרדומיומיום"; את הבחירה להיכנס בכוונה תחילה למצב כלכלי עגום הוא מכנה "עני מורד"; ואת בעל הדירה, שמעלה את השכר המבוקש בכל שנה מחדש, הוא מכנה "הרפגולום": הלחם בין שמותיהם של הרפגון – הקמצן של מולייר, וגולום – היצור הנתעב שמאוהב בטבעת ב"שר הטבעות" של טולקין. הוא ממציא זמנים באנגלית, ממציא ביטויים, ממציא את השפה מחדש. גפלה מצליח לאפיין את הקול הפנימי של התודעה שלו בצורה אמינה ומדויקת שעולה ממנה דמות בהירה ועגולה, כזו שקל לאהוב ולשנוא באותה עת.

כרטיס בכיוון אחד

נראה שאוריאל מדברר את מחשבותיהם של אנשים רבים בעניין הכסף והייאוש מהעיסוק האינסופי בו ובהישרדות הכלכלית. הנה קטע שתפס אותי במיוחד: "אתמול, למשל, כשישבתי עם הנער שריח הגוף שלו הוא מתנה לתתרנים, דמיינתי את בעל הבית הדוחה שלי יושב איתנו בשולחן ומחכה בקוצר רוח שהשיעור יסתיים. ואז, כשהתלמיד עמד לשלם לי, בעל הבית הושיט את ידו, והתלמיד לא חיכה לאישור ממני, נתן לו את הכסף והלך לדרכו. אני שונא את המחשבה הזאת כי היא מסוג המחשבות שנתקעות ולא מרפות".

בספר מתואר כיצד דיירים רבים המשויכים למעמד הביניים חווים את הקושי סביב ההכנסות שנבלעות כפי שהן בהוצאות, במקרה הטוב בלי להשאיר אחריהן מינוס. אבל בניגוד לאנשים מהשורה, שמדברים על הרצון לצאת ממרוץ העכברים ואז נאנחים ושבים להתרוצצות הרגילה, אוריאל נוקט עמדה מעשית, קם והולך. ומה שעולה מתוך הסיפור הוא שההחלטה הזו אינה בת קיימא, לפחות לא כפי שהגיבור מנסה לבצע אותה. במקרה שלו, ההתרחקות מן החיים ה"נורמליים" הובילה, אולי באופן בלתי נמנע, להתרחקות מהחיים עצמם.

ואולי לא מדובר בהחלטת ההתפטרות שהורידה את אוריאל מהפסים, אלא בשנאה ובבוז שלו לכל מה שנחות מהנשגב, ובעצם כמעט לכל מה שאנושי. עזיבת העבודה ומסלול החיים הרגיל נתנה דרור לרגשות הללו וטרפדה רבות ממערכות היחסים שלו. אף שהוא אוהב את אשתו אהבה כנה ומסור לחלוטין לבנו המסתגר, הדמות של אוריאל אנוכית להפליא. במהלך כל חיבוטי הנפש שלו סביב העולם ומעמדו בתוכו, מעולם לא חוצה את מוחו המחשבה הרדיקלית לעשות משהו בשביל מישהו אחר. אצל אנשים שנהנים מתענוגות החיים, אנוכיות יכולה להתגלגל לאורח חיים הדוניסטי. אצל אדם ערכי, חריף שכל וכמעט אידיאליסטי, ההתמקדות הבלתי נדלית בעצמי ובעצמי בלבד היא כרטיס בכיוון אחד למחשבות מדכאות שמוציאות את האדם מן העולם. אם אין דבר ששווה לחיות למענו, בשביל מה להמשיך לחיות?

אף שלא הייתי חולמת להאשים את גפלה בהאשמה חמורה כמו דידקטיות, באופן מסוים הספר הזה כמעט חינוכי: ראו, ילדים, מה קורה לאדם שחושב אך ורק על טובת עצמו. ראו איך זה נגמר אצל מי שמנסה לברוח מהמערכת ולחיות בשוליים, ורוצו בחזרה אל החיבוק המנחם של המטריקס.

העליבות של החיים והמלחמה היומיומית על הקיום אינם נושאים נדירים בספרות היפה, וכשלעצמי אני לרוב נרתעת מספרים שמתמקדים בנושאים הללו. את הספר הזה קראתי בזכות המחבר שלו, שספריו המוקדמים הם מהאהובים עלי בסיפורת העברית, וכתיבתו השפיעה עלי רבות. לא טעיתי; מדובר בספר מפתיע כשם שהוא חכם, קל לקריאה וזורם כשם שהוא יוצא דופן, ונוגע ללב כשם שהוא סוטר לתודעה. לא תמצאו בו אפילו בדל קלישאה או קצה צירוף צפוי, ותצאו ממנו אפופי מחשבות חדשות.

מדכא ומענג

לפני סיום, כמה מילים על האכסניה. הספר יצא לאור במסגרת "הסדרה הקטנה" של הוצאת כתר, שהחלה להופיע לפני כמה שנים ובמסגרתה יוצאים לאור ספרים קטני־ממדים שמזכירים בגודלם ספרי כיס, אולי מורחבים מעט. כך שעל אף 221 עמודיו, מדובר בעצם ברוחב יריעה של נובלה; בכל אחד מהדפים לא נכנסות יותר משלוש פסקאות. במסגרת הסדרה יצאו בעבר תרגומים חדשים לסופרים קלאסיים כמו או הנרי או סטפן צוויג, ולצידם ספרי מקור חדשים – כולם קצרים. אישית, אהבתי את הרעיון: במקום לכנס כמה נובלות יחד כדי להוציא אותן כספר, פשוט לפרסם נובלה. צריך טקסטים טובים במיוחד כדי להחזיק ספרים באורך כזה, והספר שלפנינו בהחלט נכנס בקטגוריה.

"במחילה מכבודה של אשת המערות" הוא טקסט מענג על אף מטענו המדכא, ספר עוכר שלווה במובן הטוב של המונח. הוא מותח את החוט בין אנשי המערות שאנחנו, כלואים במלאכת ההישרדות, נאבקים על שליטה, טריטוריה וציד, ובין התשוקה ליופי, לאמנות ולספרות, וכל המעֵבר שאפשר לשאוף אליו בעולם הזה. זהו ספר שיגרום לכם לרצות להתפטר, או לפחד להתפטר, או לכל הפחות לרצות לקחת יום חופש ולבלות אותו כשאתם קוראים ספר על ספסל בפארק. אולי תעשו זאת עם הספר הזה.