ספרו הראשון של אסף שוכרי כהן, בהוצאה המשתפרת קתרזיס, מוצלח בסך הכול. זהו רומן מתח בלשי, עם תוספת־יוקר פילוסופית ובטנה פסיכולוגית – אך יש להודות שההפתעות בעלילת המתח גדולות מהחידושים המחשבתיים. ובכל זאת, נחמד לקרוא בקיץ משהו מותח, וישראלי, ולהרגיש שהאינטלקט לא הוזנח. פנינת־שנינה אופיינית: "תוכניות [לטווח ארוך] הן חלומות עם אג'נדה, וחלומות הם פריווילגיה למי שמצליח לישון בלילה", מהגגת אחת הדמויות האומללות
מִרְעוֹלִים. כך נקרא היישוב הנידח ברמת הנגב שסביבו מסתחררת העלילה במעגלים אל תל־אביב ואל לונדון. כהן המציא ליישוב שלו שם מוצלח: התחדיש המכוער ביותר בעברית, שלא פלא שלא הוכר באקדמיה, ניסיון אומלל לשלב את המילה מִרְעֶה במילה מִשְׁעוֹל. ואכן, לחאן האורחים שבמרעולים מגיעים נידחים ואבודים שאיש אינו שואל לעברם: רעוּלים מנטלית, ונושאי עבר רעיל.
אחד מהם הוא במאי תיאטרון שמרעולים היא לו עיר מקלט אחרי שרצח, לכאורה, בשוגג, לכאורה, את אהובתו אשת התיאטרון הלונדונית. עוד אחת היא צעירה הנמלטת מכת; מנהיג כת זו, המכונֶה שומר האמת, מחזיק באמת המוחלטת, גם זה לכאורה, ואביה של הצעירה הוא מועמד לראשות הממשלה שהכת סוחטת. היא, וכן בחור שנקלע למרעולים לאחר שהרג בשוגג (כן, גם הוא!) את חברו בשירותו בצה"ל, מלוהקים בידי הבמאי לביצוע "המחזה הטוב בעולם" – לא רק לדעתו, אלא גם על פי תגובת הקהל – שכתב. ועוד לא הזכרנו את הבלשית האנגלייה, אחותה של הנרצחת, שמנסה לגרור את משטרת ישראל לחקירה. הכול מתפתל לפקעת אחת – לתפארת.
הכי מעניין
| צילום: ללא
התמה הרעיונית המוצהרת של הספר היא נושא האנשים האבודים. אנשים שאינם מוצאים את מקומם בעולם, בדרך כלל בגלל איזו מכת גורל. כאלה הן חלק מהדמויות, וזהו המניע לחלק ממעשיהן, ובכך עוסק המחזה שבתוך הספר, וזו לשון מודעת הדרושים שמפרסם הבמאי, וזה שמו של הספר. אבל דומה שמימרת חז"ל "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אולי בניכוי התאווה), מיטיבה אפילו יותר להצביע על מניעי הדמויות ועל מושא חקירתו של הספר.
על כך אפשר להוסיף את תמת התחפושת לעומת האמת. הדבר אופייני לספרים בלשיים מעצם טיבם, אך הרומן שלפנינו בוחר גם לתת בידי תמה זאת את נשק יום הדין: היא יסוד על־טבעי יחיד הכלול בעלילתו. מזוודת־האמת של ראש הכת גורמת לנחשפים לתוכנה להבין אמיתות. זהו מין כרטיס ג'וקר שהמחבר שולף כדי להביא את העלילה אל פתרונה – ואפשר לטעון שהוא פתרון קל מדי, ככל פתרון קסמים.
שני רומנים ישראליים מהעשור־וקצת האחרונים נפגשו לי עם זה. סיפור של רצח והתחזוּת בעולם התאטרון וביקורת־התיאטרון גולל יונתן יבין ב"המיזנתרופ". וסיפור על מחבר שכותב יצירה הכי יפה שיכולה להיות, ולא רק לדעתו, ומסתבך סביבה בפלילים, העניק לנו אשר קרביץ ב"לכתוב כמו א־לוהים". קרביץ ושוכרי־כהן נתקלו שניהם באותה בעיה: מוכשרים ככל שיהיו, הם הרי לא יכולים לכתוב בשביל גיבורם את היצירה הטובה בעולם. ואכן הציטטות הבדויות, אצל שניהם, רחוקות מלשכנע. זה בהחלט נסלח. אך מכאן לקח לכותבים לא לחפור לעצמם בור כזה.