עולם איום ונפלא: הספר שמספר בהומור ובחמלה על האימה של רוסיה הסובייטית

במחצית השנייה של המאה העשרים התפתחה בעולם המחקר גישת "ההיסטוריה מלמטה", שהתבססה על זיכרונותיהם ועדויותיהם של אנשים פשוטים מן השורה כדי לקבל פרספקטיבה מדויקת על התקופה הנדונה. המבט האותנטי, הדיווח נטול האינטרסים, התפיסות העממיות והרגשות שרחשו מעל ומתחת לפני השטח – כל אלה מאפשרים להבין טוב יותר את המנטליות והלכי הרוח של התקופה, ומוסיפים מבט עומק על המציאות.

"עולם איום ונפלא" שייך לקטגוריה הזאת, והוא מעניק לקורא מבט עשיר על החיים ברוסיה הסובייטית בשנותיו האחרונות של סטלין ובשנים שלאחר מכן. השימוש בסיפור־חיים אישי מוסיף צבע ורגש לאירועים, ומכניס את הקורא לאווירה המסויטת של התקופה. דבר אחד הוא לדעת ששרר ברוסיה שלטון אימה ופחד, ודבר אחר הוא לקרוא על דפיקות בדלת והיעלמות מהירה של השכן מהקומה הרביעית, או להזדעזע ממותו של דוד המחבר, שלאחר שחזר משירותו הצבאי כרופא במלחמת העולם השנייה והתכונן לחתונתו, "שיפוצניקים" נכנסו לדירתו, הממו אותו ותלו אותו ברחוב. למה? ככה. כדי שהאימה תשרה ברחובות, בלבבות, בכל צעד שאתה עושה.

בלי קשר לאימה שמסביב, חייו של המחבר לא היו פשוטים כלל. אביו מת עליו בילדותו, אימו בנערותו, והוא פילס את דרכו בכוחות עצמו, נעזר בכישרונו הגאוני במוזיקה, ומתודלק על ידי אופיו המרדני וההרפתקני.

המחבר התמודד עם מורים אנטישמים, תגרות אלימות, פיטורים תכופים, נסיעות מרתקות ברחבי רוסיה ואפילו ניסיון בריחה בשחייה מחוף בטומי לטורקיה. היו לו חברים רשעים וטובי לב, חכמים וטיפשים, פיקחים ושיכורים. מעל הכול מרחפת התודעה המתגבשת שלו, שרוסיה היא מקום מקולל ושישנה ארץ חפץ ושמה ישראל. עם הזמן הוא גם התקרב לא־לוהים והתחזק באמונה, תוך ויכוחים דתיים־פילוסופיים עם חברים ובני משפחה.

החומרים הללו יכלו לאכלס ספר קודר, רציני ומחמיר. אבל למחבר יש חוש מצוין לדרמה, לקצב נכון, לתפניות בעלילה ולהומור, ואלה הופכים את הספר הזה לרכבת הרים מטלטלת: אימה וצחוק, פחד וחמלה, חיים ומוות. הספר הזה נע בין המחריד לאנושי. אריה בוזינסון, ילד פלא במדינת חושך, יודע לספר סיפור. בהתחשב בכך שהוא לא נולד לעברית אלא רכש אותה בבגרותו, מדובר בהישג מרשים.

למחבר יש נטייה להכביר מעט במטפורות ובעברית משובחת מדי; אולי זהו חוסר ביטחון בקורא שיבין בכוחות עצמו, או שהנטייה המובהקת לגרוטסקי גברה. מכל מקום, איפוק לשוני היה משרת טוב יותר את זרימת הטקסט. לא ברור גם אם הבחירה לתאר את הרפתקאותיו בשנותיו הראשונות בארץ – חבלי הקליטה, החזרה לעיסוק במוזיקה, ההתחזקות הדתית ותיאורים יפים של ארץ חדשה –  הייתה נכונה. ייתכן שאם הספר היה מסתיים ביציאה מרוסיה, הקורא היה נשכר יותר (וכך היינו זוכים לספר נוסף, "הרפתקאותיו של ר' אריה בארץ הקודש"...).

אבל בסך הכול מדובר בספר מרתק, מעשיר, מסקרן ומטלטל, שמושך את הקורא מהעמוד הראשון ואינו מרפה.