הספר של רב המשטרה הוא מסמך נדיר של פסיקה בשעת חירום

"הלכות משטרה" הן מעין אח צעיר, אולי אף אח חורג, בתוך הסוגה ההלכתית הענפה שכותרתה "הלכות צבא". בעוד שהלכות הצבא זכו לעיון מקיף על ידי פוסקים ציוניים בדורות האחרונים, הרי שהלכות משטרה נותרו בגדר קרקע הלכתית כמעט בתולה. הספרות התורנית שהתמקדה בצבא ובחנה לעומק את קטגוריות־ההיתר שלו, כמו "פיקוח נפש" ו"מלחמת מצווה", כמעט לא הקדישה דיון מסודר לפעילות המבצעית של המשטרה, והתחום נותר עמום ואפוף בערפל.

בעבר נתפסה המשטרה כגוף הרבה יותר "חילוני" מהצבא, כזה שלאדם דתי אין הרבה מה לחפש בו. הפער ברור: הפעילות המבצעית השוטפת של הצבא מתקיימת לרוב בזירה של פיקוח נפש מובהק, או לפחות במצב שמוגדר כספק פיקוח נפש. הלוחם מצוי בשטח עוין או באזור מעורב של כוחותינו וכוחות האויב, למשל בצירים ביהודה ושומרון, ופעילותו נועדה לסיכול איומים בטווח רחב, מטרור נקודתי ועד מלחמה כוללת. כתוצאה מכך, הפעילות המבצעית של צה"ל נכללת לרוב בהגדרה ההלכתית של פיקוח נפש הדוחה שבת. על בסיס זה קל יחסית לבסס היתרים הלכתיים הן למלחמה והן לפעילות הביטחון השוטף.

לעומת זאת, כיצד נגדיר את פעילות המשטרה? במקרים רבים, עבודתו השגרתית של השוטר אינה עוסקת בפיקוח נפש מיידי ואף לא בספק פיקוח נפש, ולעיתים המשימה מעיקרה נועדה לאבטח חילול שבת. כך למשל שוטר המופקד על אבטחת מועדונים, משחקי כדורגל או אירוע כמו "שבת האור" בכנסיית הקבר, או שוטר תנועה הנדרש לפקח על המונים המפרים בפרהסיה את קדושת השבת.

מורכבות זו הולידה בקרב הפוסקים את ההכרה שלא ניתן להעביר את הדיונים ההלכתיים מתחום הצבא אל תחום המשטרה באופן ישיר. הלכות משטרה מחייבות תשתית הלכתית עצמאית. אל הוואקום הזה נכנס הרב רמי רחמים ברכיהו, רב המשטרה, בספרו החדש "בחרבות גיבורים". אנקדוטה: לפני מינויו לרב המשטרה כיהן הרב ברכיהו כראש תוכנית תורנית במכינת אלישע להכנת צוערים דתיים לשירות כקציני משטרה.

מותר לעצור, האם מותר לצלם?

עם פרוץ המלחמה בשמחת תורה תשפ"ד, המשטרה מצאה את עצמה ממלאת את מקומו של הצבא שחדל מלתפקד באזורים רבים, והשוטרים בשטח נדרשו לפעילות מבצעית עצימה. הרב ברכיהו מזכיר שדווקא המשטרה היא שהצליחה לשמור על פיקוד ושליטה רציפים, בשעה שמפקדות צה"ל בעוטף, לרבות החטיבות והאוגדות, שותקו כמעט לחלוטין בעקבות פשיטת חמאס.

השאלות הראשונות שהתגלגלו לפתחו באותה שבת עסקו בהפעלת מטבחים משטרתיים לצורך האכלת אלפי שוטרים ולוחמים, ובשאלת הטיפול בהיקף החללים העצום שהחל לזרום מהשטח. בתום אותה שבת נוראה החלו לזרום ללשכתו עשרות שאלות הלכתיות. הספר שכתב על בסיס השאלות הללו הוא מסמך נדיר של פסיקה בשעת חירום.

כאמור, השאלות הנפוצות ביותר הן אלה הנוגעות לפעילות משטרתית בשבת, כאשר לא תמיד מתקיים התנאי הרגיל של פיקוח נפש. פעולות כמו תגבור תחנות, מעצר מסיתים, תיעוד פעילות מבצעית, סיורי ביטחון בתוך הערים ומעקב אחר פעילות עוינת ברשתות, אינן בהכרח מצילות חיים באותו רגע. האם מותר לעשותן בשבת?

כדי להתמודד עם הסוגיה משרטט הרב ברכיהו מהלך הלכתי רחב. הוא מסתמך על דברי החזון איש, שפסק כי בזמן מלחמה, גם אם הסכנה אינה מיידית, הרי שהמצב בכללו נחשב מסוכן ולפיכך מותר לבצע כל פעולה שמטרתה לצמצם את הסכנה. במסגרת זו, תיעוד, סיור והקפצה נחשבים כפעולות שיש להן תוקף של פיקוח נפש.

כאשר עלה החשש מפני התלקחות פנימית מצד אזרחים ערבים עוינים בתוך ישראל, פסק הרב ברכיהו בהשראת הרב שלמה גורן שגם אזורים כמו ירושלים והמרכז נחשבים ל"עיר הסמוכה לספר". הוא הסתמך על המובא בתלמוד בנוגע לעיר הבבלית נהרדעא, שהוגדרה כך אף שלא הייתה באזור הגבול.

על פי שורת פוסקים, בהם מהרי"ל דיסקין, הרב הרצוג והרב וואזנר, ההגדרה של פיקוח נפש מתרחבת כאשר מדובר בשלומם של רבים. אם מותר לחלל שבת עבור אדם חולה, קל וחומר שמותר לעשות זאת כאשר מדובר בביטחונם של מיליוני אזרחים.

עוגן נוסף משמש הפסוק "וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִיא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". הראשונים הבינו אותו כהיתר להילחם עד שהאויב יוכנע. הרב ברכיהו מבסס עליו עיקרון חשוב: פעולה שמטרתה להחליש את כוחות האויב נחשבת כזו שיש בה פיקוח נפש, גם אם אין בה הצלת חיים ישירה. לכן, שמירה על הסדר הציבורי, מעצר מסיתים והפגנת נוכחות שקטה, עשויות להיחשב כפעולות הכרחיות.

שוטרים שעצרו מסיתים שבירכו על פעולת חמאס, שאלו אם מותר לצלם את המעצרים בשבת. התשובה שניתנה להם הייתה חד־משמעית: מותר ואף רצוי, שכן היעדר תיעוד עלול להוביל לשחרורם של מחבלים פוטנציאליים מחוסר ראיות. ההיתר מבוסס על דברי החזון איש והרב שלמה זלמן אוירבך, שהתירו הפעלת אמצעים אלקטרוניים בשבת לצורכי ביטחון.

גם סוגיית המזון נדונה בפירוט. כפי שתואר, בשבת הראשונה של המלחמה ביקשו מפקדים להזעיק טבחים ולהפעיל את המטבחים המשטרתיים. התשובה ההלכתית הייתה ברורה: כאשר הכנת המזון חיונית לתפקוד הלוחמים, הדבר מותר. ההנחיה הייתה לצמצם את חילול השבת ככל האפשר, להימנע מהדלקת מכשירים חדשים ולנצל מערכות פעילות, אך בשום אופן לא לעכב את ההכנה.

להרגיע את אימא

במהלך הלחימה הגיעו גם שאלות אישיות. כך, למשל, שוטרת שהוקפצה למארב שאלה אם עליה להדליק נרות שבת. הרב ענה לה שאם הדבר אפשרי תדליק מוקדם, אך אם לא, פעילות שנועדה להציל חיי אדם ולהגן על יהודים בארצם היא עצמה בבחינת אור של שבת.

שוטר אחר שאל האם מותר לו להתקשר לאימו המבוגרת שעלולה להיקלע לחרדה אם לא תשמע ממנו כמה שעות. התשובה הייתה כי במצב כזה מותר ואף חובה להתקשר, שכן אצל אדם מבוגר או חולה, מועקה נפשית עלולה להתפתח למצב רפואי ממשי. לעומת זאת, כאשר מדובר במשפחה יציבה שאין בה חרדה ממשית אלא רק אי נוחות, אין היתר לקיים שיחה כזו.

חלק מהפעולות שנשקלו מבחינה הלכתית לא נועדו להצלת חיים ישירה אלא לחיזוק החוסן הלאומי. הרב ברכיהו מצטט את דברי החזון איש והרב גורן שקבעו כי במצב של סכנה מצויה, כפי שקורה במלחמה, גם פעולה שאינה קשורה ללחימה ישירה עשויה להציל חיים בהיבט הכללי. התובנה הזו מאפשרת פעילויות שוטפות כמו תיעוד אירועים, הסברה לציבור באמצעות ראיונות עם קצינים בשטח, תגובות רשמיות ופרסום מידע מהימן, וכך גם פעולות כמו זיהוי חללים, ליווי משפחות שכולות ומתן סיוע רגשי. החוסן הלאומי הוא חלק ממערך ההגנה הכולל, ולערעורו עלולה להיות השלכה על ביטחון הציבור כולו. נוכחות שוטרים במרחב, גם כשאין התרעה מיידית, יוצרת הרתעה ומונעת אנרכיה. גם טיפול בהסתה ברשתות ומעצר מסיתים הם חלק מהמאמץ המלחמתי. אפילו אבטחת אירועים רשמיים או טקסים המוניים, שעלולה להתפתח בהם פרובוקציה, נחשבת הכרחית.

העיקרון המנחה הוא שבשעת מלחמה, הקטגוריות ההלכתיות משתנות. במינוח ההלכתי, השבת אינה רק "דחויה", אלא לעיתים "הותרה" לחלוטין. הצורך להגן על עם ישראל בגוף ובנפש גובר, ואם חיזוק הרוח מונע פגיעה, הרי שהוא עצמו בכלל פיקוח נפש.

הרבה יותר מהלכה

כמה שאלות הופנו לרב ברכיהו בעניין חזרה הביתה ממשמרת במהלך השבת. בעניין זה נחלקו הפוסקים; הרב משה פיינשטיין מתיר אף באיסורי תורה, הרב שלמה זלמן אוירבך מתיר רק כשמדובר באיסורי דרבנן. התנאים להיתר שקבע הרב ברכיהו הם שהשוטר יחזור בניידת עם אורות מהבהבים, "הואיל ולעצם הנוכחות והבולטות של ניידות המשטרה יש ערך של הרתעה", או עם נהג שאיננו יהודי. מאידך אין היתר לחזור הביתה ברכב פרטי. דיוק נוסף הוא שההיתר ניתן רק לשוטרים בקבע, כדי שבפעם הבאה לא יחשבו פעמיים אם לצאת בשבת כאשר אינם יכולים לחזור, ולא לשוטרי מג"ב במילואים ששיקול זה לא חל לגביהם.

לצד ההיתרים הרבים, הרב ברכיהו פוסק בכמה מקרים לחומרה גם בשעת מלחמה. כך, נאסר על שוטרים להשתמש בשבת במדים שהובאו במשאית תוך חילול שבת, משום שאסור ליהנות מ"מעשה שבת". הוא דחה את בקשתו של לוחם לקבל מסאז' מקצועי בשבת, גם בכאב משמעותי, מאחר שמדובר בטיפול רפואי שאסור מדרבנן. אימוני ירי בשבת לא הותרו כשגרה אלא רק במקרי דחק או כהכנה לפעילות מבצעית מיידית. בסוגיות של אכיפת חוק בשבת, המחבר ממליץ להחמיר כאשר אין סכנת נפשות ברורה. מגמה זו משקפת גישה שמרנית וזהירה: גם בשעת חירום אין ההלכה מתירה הכול, ויש להבחין בין צורך מבצעי מובהק ובין עניינים של נוחות.

לאורך הספר בולטת גאוותו העצומה של הרב ברכיהו בפעילות המשטרה ורצונו לחזק את תחושת השליחות של השוטרים. המחבר אינו רואה עצמו כפוסק בלבד, אלא כשליח עם בשורה רוחנית לארגון שזקוק לתמיכה ולעידוד מורלי. את המבוא לספר הוא מסיים בפנייה לחבריו הרבנים: "עולם התורה לא יוכל עוד להתעלם מכך שמשטרת ישראל היא גוף ממלכתי שמציל חיים. אחרי מה שהתרחש בשבת שמחת תורה, חובה לומר זאת בפה מלא. השוטרים לא רק מוסרים את נפשם, אלא גם שואלים את השאלות הנכונות".

"בחרבות גיבורים" איננו רק שו"ת הלכתי, הוא גם יומן נפשי. זהו מסמך של אדם שעמד בחזית, קיבל אינספור פניות תחת אש, ונדרש לא רק לפסוק אלא גם להעניק לשוטרים משמעות ותמיכה ולחזק את  רוחם. כשהרב ברכיהו עונה לשוטרת בסיור, ללוחם בשער שכם או לאם מודאגת, הוא מזכיר להם תמיד: אתם הגיבורים.