הילד שמאמץ חיית בר מלמד ילדים על שייכות

ויכוחים מסוג "הוא לקח לי, אבל זה שלי", "זה לא שלך, זה של כולם" – נפוצים למדי בקרב ילדים. במישור הפילוסופי מתעוררות כאן שאלות עמוקות יותר בנוגע לשייכות ובעלות: מה הופך משהו או מישהו ל"שלנו"? האם די ברגש או בכללים כדי לכונן בעלות? ומי מחליט על הבעלות – הטוען לה, או זה שעליו נטענת הבעלות?

השאלות הללו ניצבות בלב ספרו של אוליבר ג'פרס ("איך לתפוס כוכב", "הילד שאהב לאכול ספרים" ועוד). גיבור הסיפור הוא וילפרד, ילד שפוגש אייל קורא, מעניק לו את השם מרסל, ואף תולה תגית עם שמו על אחת מקרניו. וילפרד מנסח רשימה מפורטת של כללי התנהגות לחיית מחמד טובה, ומודד את התנהגותו של מרסל לפיהם: לעיתים הצטיין – שומר על שקט, מעניק מחסה מהגשם, וקוטף עבור וילפרד פירות ממקומות גבוהים; ולעיתים כושל – כשהוא מתרחק מהבית בניגוד ל"כללים", או בוחר שלא לעקוב אחר וילפרד.

הקונפליקט מתחדד כאשר אישה מגיעה וטוענת שמרסל – שהיא מכנה אותו רודריגו – הוא שלה. האייל מצטרף אליה בשמחה, בעיקר בזכות תפוח עסיסי שהיא מציעה, ומשאיר את וילפרד שבור לב ואבוד ביער. בלילה מרסל חוזר ומוביל את וילפרד החוצה, ובאותו רגע וילפרד מודה: ייתכן שהאייל מעולם לא היה שייך לו באמת. הסיטואציה שבה הבעלות מתפוררת והשם מתחלף (ובסוף הסיפור אף מתחלף בפעם השלישית), מגלמת את הדו־קוליות, הטקסטואלית והאיורית, האופיינית לג’פרס: האחד – הסיפור שמספר וילפרד מתוך עולמו הילדי, והשני – זה שנחשף באיורים, שבו האייל נותר ישות חופשית ואדישה להגדרות הבעלות.

הסיפור מעלה שאלות מורכבות על בעלות ושליטה, ציות לחוקים, חברות ומערכות יחסים. הענקת השם מעידה על קשר, אך גם על ניכוס. בהמשך מתברר כי אנשים נוספים חווים תחושת בעלות דומה, כל אחד בשם אחר ובביטחון מלא ש"האייל הזה שלו".

הקשר בין וילפרד למרסל מתואר מפרספקטיבת החוק – רשימת כללים מוגדרת מול טבעו החופשי של האייל, אך מרסל, כחיית בר, פועל על פי דחפיו, לא על פי פקודות או רצון לרצות. כאן טמון המסר המרכזי: בעלות היא במידה רבה אשליה. היא עשויה לפעול על חפצים, אך לא על יצורים חיים.

הספר שופע איורי נוף פראי המשמשים רקע להתרחשויות בסיפור, ובשונה מסגנונו של ג'פרס, הטקסטורה והסגנון של איורי הנוף שונים בתכלית מאיוריו ההומוריסטיים. הפער עורר את סקרנותי, ובבדיקה גיליתי כי ג'פרס יצר את הנופים כעיבוד לציוריו של הצייר הסרבי־אמריקאי אלכסנדר דז'יגורסקי, שהתפרסם בסדרות ציורי טבע שבהן תיעד את כל רכסי ההרים הגבוהים של ארה"ב. את עושרה הטבעי של אמריקה פירש כמשל חזותי לנדיבותה ולחירותה – תמה המתכתבת ישירות עם הסיפור. הבחירה לשלב בין סיפור ילדים לאמנות מתגלה כאן כמחושבת, חכמה ומרגשת.

אַחֲרֵי שֶׁוִילְפְרֵד הֵבִין אֶת זֶה, הוּא וְהָאַיִל הִגִּיעוּ לִפְשָׁרָה. הָאַיִל יַסְכִּים לְקַבֵּל אֶת כָּל הַכְּלָלִים שֶׁל וִילְפְרֵד... כְּשֶׁזֶּה יַתְאִים לוֹ.

זהו, אולי, המסר של הספר: בעלות לא מבטיחה חברות, בעוד חירות והדדיות הם הבסיס לקשר טוב ומיטיב.