מאגיה שחורה, חורבן והצלת שבויים: הפרק החדש בפנטזיה היהודית

הטרילוגיה של איל חיות־מן על התנא אלישע בן אבויה נמצאת עתה בין הספר הראשון, שכבר קראנו, "מסכת תהום", על צעירותו של אלישע, ובין "מסכת יצירה" המובטחת. הנובלה "בלשון בני אדם" היא סטייה קלה מדרך המלך של הטרילוגיה, המופיעה הפעם בהוצאה עצמית של המחבר. היא נועדה לפצות את יריבו הגדול של אלישע, רבי ישמעאל בן אלישע.

מנקודת מבטו של אלישע בן אבויה, ישמעאל הוא נבל הדורס את הזולת במרוצו אל השררה הרבנית ואל השגת הכוח המאגי של "מעשה בראשית". ניצחונו של אלישע כרוך בנטילת כוח זה מישמעאל, תוך הטלת מום קשה ומכאיב בכף ידו. אך רבי ישמעאל אינו רשע, והוא אף מוכר לנו כמי שנכנס להקטיר קטורת לפנַי ולפנים ומלאך ביקש ממנו ברכה; זאת בחיזיון, לאחר חורבן המקדש, שהרי בעת החורבן היה ישמעאל ילד שנחטף בידי הרומאים, הוצג לעבדות ונפדה בידי רבי יהושע.

עתה, לאחר הפציעה ואובדן הכוח, רבי ישמעאל נשלח לפדיון שבויים בקיסריה, עיר הנציבות הרומית: שוב, כמוהו, תינוק שנשבה. הפעם נער שלומדי המשנה יכירו כרבי שמעון בן זומא. רבי ישמעאל הוא הפעם גיבור מוסרי. הוא מתנסה ניסיונות קשים, ונסוג אפילו מהפיתוי לקבל בחזרה יד בריאה וכוח מעשה־בראשית תמורת מכירת נשמתו למעין שטן מאגיקן. האם ישמעאל בגלגולו זה הוא חוזר בתשובה, או שתמיד היה כך בפנימיותו, או שאובדן כוחו וההכרח לפעול בתוך חוקי הטבע – לדבר, כמו התורה, בלשון בני אדם – הוא שגרם לו להיות אחר מכפי ש"אחר" תפס אותו? התשובה לכך היא דינמיקה בין כל אלה.

נובלת הצד הזאת של טרילוגיית אלישע היא אם כן הרבה יותר מפיצוי לאנטגוניסט מושפל. היא רגע של שאיפת אוויר אחר בעולם של מאגיה שחורה־כישופית ולבנה־מקדשית: האם אפשר, בארץ שדודה, בחברה חרֵבה, לעשות פלאות גם בלי כוחות פלא? זהו ניסיון בהסרת־קסם בתוך מפעל ספרותי היסטורי־תורני שכוחו, לדעת כמה, וחולשתו, לדעת אחרים, במשחקיו עם הפנטזיה.

כי אם טרילוגיית אלישע היא מפגן מרהיב של מיזוג בין היסטוריה ולמדנות יהודית־חז"לית ובין סוגת הפנטזיה, הנה בא "בלשון בני אדם" להפגין מיזוג מרהיב לא פחות בין הראשונות ובין סוגת ההרפתקה. העל־טבעי נוכח אומנם, שהרי קללה הולידה את הסיפור, אך מקומו כאן הוא ככוח פולש המגורש מן החיים. ביושרתו מודה המחבר לתסריטאי שוקי בן־נעים על רעיון לרכיב־עלילה אחד שהוא מן המסעירים בספר. ועל יפי קרבתה הלשונית של הנובלה ללשון חז"ל הוא מפרגן לעורך הלשון איתי קגן. אך אל נסיר מסופר את קסמו בגלל ענוותנותו.

לצד שאלת הריאליה לעומת עולם הניסים, מצליח הספר להעלות היבטים חשובים של התקופה שלא בלטו ב"מסכת תהום", כגון מאבקם האמוני של חז"ל והשלטוני של הרומים בנצרות הנולדת. מרכזי הוא גם נושא אקטואלי, פדיון השבויים. נסיבות ימינו – שבי לשם הכנעת מדינת ישראל – שונות תכלית שוני מהשבי של אז, התעללות משיאת־רווח בעם שהובס. הדיון המוסרי שמזמנת עלילת ספר זה עולה כי נכון לפדות שבוי יותר מכפי שוויו (בשוק), וכפי ערכו (האישי) – אך בשום אופן לא בכל מחיר: לא במחיר הסגרתם של אחרים.