הספר שלוקח אותנו מהזדהות עם התוקף לאהדה של הקרבן

רובי ורומי, קולנוען ושחקנית, מסתובבים באותם עולמות וחולמים חלומות קצת דומים על הצלחה והכרה. מפגש לילי בין השניים מתווה את גורלם להמשך חייהם, ושם הסיפור מתחיל.

רובי, רדוף וסחוף צער, בורח לעיירת חוף קאריבית ומנסה לשחזר לעצמו את הערב ובכלל את החיים שהובילו אותו לנקודת השפל הזאת. אף שהוא הפוגע הוא מרגיש שהוא הקורבן ואינו מצליח להבין למה בסוף הוא האיש הרע. מילדותו המוקדמת ועד חייו בתל־אביב, הורכבו חייו מהסתובבות עם טיפוסים מפוקפקים שפשעו ולא נתפסו. רובי מתנהג כאסיר נמלט והלב כמעט יוצא אליו ואל נסיבות חייו הלא פשוטות. מזל שזהו רק החלק הראשון של הסיפור, והתחושה הזו מתחלפת מהר מאוד בכעס וסלידה.

הסיבה לשינוי היא רומי, צעירה בת 23 שהגיעה לעיר כדי להיות שחקנית ומצאה עצמה בסיטואציה הנוראית עם רובי. היא צוללת מטה לאט ולא מצליחה להגיע לאיזון כלשהו. מאישה צחקנית ופתוחה לעולם היא הופכת חשדנית ושבורה מבפנים. מהבחינה הזאת ייתכן שזה המהלך האפקטיבי ביותר בספר: מהזדהות עם התוקף כי למדנו לגלות את עברו הלא פשוט (מהלך שגור בשנים האחרונות בטלוויזיה, ונטפליקס המצטיינת הראשית בו), להבנה כי המעשים שלו שנעשו כלאחר יד או בחוסר תשומת לב גרמו להתדרדרות חדה ויציבה בחיים של אדם אחר, שלא עשה לו דבר.

לצד רומי ורובי יש דמות שלישית: העיר. היא אומנם בשוליים, אבל במידה רבה קובעת את ההתנהלות של השניים עד לאותה נקודה. רובי מסתובב עם מתרגם מוכר ועורך דין לענייני זכויות אדם. מהטיפוסים שמתעסקים ברוח ובאדם בשעות היום, אבל אחרי שעות העבודה הם מתגלים כטיפוסים מטונפים וחסרי נשמה. השניים סוחבים איתם את רובי לחיים של ניהיליזם ושימוש ציני בעיר ככר פורה ללכידת נשים צעירות ותמימות שבאו אליה כי בעיניהן היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הם זאבים משחרים לטרף, משתמשים ברצון העז של אותן נשים להיות חלק ממשהו גדול וקסום שחלמו עליו. העיר הזאת היא גם זו שלא מספקת מענה הולם לצורכיה של רומי, שאחרי מה שקרה לא מצליחה להימצא בה באותו סטטוס נטול דאגות שעמו הגיעה אליה, והיא גם זו שמקיאה את רובי מעליה.

וזה מוביל לסוגיה נוספת שנבחנת כאן, והיא השלב שבא אחרי הביטול התרבותי של אדם: החרם שנגזר על רובי שולח אותו לאי מרוחק. על פניו הוא גולה מרצונו, מעניש את עצמו. בפועל הוא יודע שמעמדו גמור. כל החברים שלו הפנו לו עורף, כולל שני המדיחים והמסיתים, וחוץ מחברה אחת שדואגת לו לא נותר לו דבר בעולם. הוא עולה על גדותיו, מייחל שמישהו יאזין לו. בין שזו נוודת הומלסית או שחף שמצא על צוק. זהו עיסוק עומק מעניין בשאלה בוערת שנדמה שתרבות הביטול, שהוזכרה כאן בשבוע שעבר, לא נתנה לה מענה: האם אנחנו כחברה יכולים או צריכים לסלוח או שהדבר תלוי בקורבן? ואם אנחנו כן רוצים לאפשר לתוקף לחזור לחברה, מתי הזמן הזה מגיע, ומה יהא על הקורבן ורגשותיה? זהו דיון מעניין וקשה, ועל אף שהוא זוכה להבלחות של ייצוג, הוא לא מתמצה לפיתוח המלא שהגיע לו.

ועם זאת הספר יפה, קולח, ומצליח לתאר תמונה חיה של נעורים ושל גיל העמידה בעיר הגדולה, את הרצון להיזכר ולהיראות, ואת הקושי כשהרצון הזה נתקע בתקרת זכוכית – בגלל החיים או בגלל אנשים לא טובים. מעל הכול צפה חשיבות השיתוף, הסיפור, ההבנה, העיבוד והקושי בהתמודדות לבד.