העברית מציעה את המטאפורה "אבן על הלב" לציון מועקה, כאב רגשי וכובד פנימי. ואכן, האסוציאציות התרבותיות לאבנים נוטות לרוב להיות שליליות: הן כבדות, דוממות ונטולות צבע. אך בספר "כשתמצא את האבן הנכונה", האבן זוכה להיפוך תודעתי רדיקלי: היא נעשית פתח למבע, כלי של הקשבה פנימית, דימוי רווי אפשרויות – ואולי יותר מכול היא מתנה שקטה לנפש.
הטקסט נכתב כרצף של הרהורים פיוטיים הנעים בין הקונקרטי לאלגורי. כך למשל, המשפט "קָשֶׁה לְהִתְעַלֵּם מֵאֶבֶן. מִיָּד תַּרְגִּישׁ שֶׁאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת קוֹרְאוֹת לְךָ לְטַפֵּס עֲלֵיהֶן" מציע תצפית ישירה, בעוד משפטים אחרים בהמשך, כמו "אִם לִפְעָמִים הָעוֹלָם לֹא שָׂם לֵב כַּמָּה אַתָּה גָּדוֹל, אַל תִּשְׁכַּח אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבְּלֵב הָהָר. גַּם לָהֶן יֵשׁ גְּדֻלָּה שֶׁאַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה", מציעים קריאה מטאפורית.
הספר משתייך לז'אנר נדיר יחסית בספרות הילדים – כזה שאינו נרטיבי באופן מובהק אלא שואף להנכיח מצב תודעתי. הוא מגלם בתוכו את עקרונות המיינדפולנס, הקוראים לקשיבות ומבט אל הכאן והעכשיו, וגילוי הפלא שיש במוכר ובידוע. האבן הפשוטה הופכת בעיני המחברת למוקד של תשומת לב ומקור להזדהות. האמירה "כָּל אֶבֶן יְכוֹלָה לִהְיוֹת חֲשׁוּבָה, גַּם אִם רַק אַתָּה יוֹדֵעַ לָמָּה", אוצרת בתוכה תובנה נוספת הקובעת כי ערך אמיתי נובע מתוכך, ואינו מוכתב מבחוץ.
הכי מעניין
| צילום: ללא
בספרי הילדים יש מקום נרחב לטבע. עצים, פרחים ובעלי חיים מככבים באופן תדיר כסמלים של חיוּת, תנועה וצמיחה. באופן מרענן משהו, המבט מופנה דווקא אל החומר הדומם, זה שתמיד נמצא בשוליים של הטבע, וכאן זוכה למעמד כמעט מיתי כמתווך בין הילד לעולם ובין התודעה למציאות.
האיורים משוחחים עם הטקסט ומשלימים את רוחו. הצבעוניות משתלבת בטקסטורות שמחקות את פני הסלעים: שכבות צבע, מרקמים מפורקים, קווים בלתי אחידים המדמים שחיקה ובלָיה לצד קביעות שקטה. באחד העמודים המרשימים ביותר נעשה שימוש יפהפה באידיאוגרפיה: המילים עצמן נערמות זו על גבי זו, והקומפוזיציה הגרפית שלהן מחקה ערמת חלוקי נחל. האיור מהדהד את המבנה הזה ומרחיב אותו ויזואלית. זוהי נקודת מפגש נדירה בין טקסט ודימוי, שבה לא רק התוכן אלא גם הצורה נושאת משמעות.
הפתיחה והסיום שזורות לכאורה ברצף החזותי והפיוטי של הספר, אך בקריאה חוזרת הן נחשפות כמחווה נרטיבית חבויה. בעמוד הפותח מופיעה ילדה האוחזת ביד אימה ומביטה לאחור כמחפשת דבר מה. בעמוד המסיים אותה ילדה חוזרת; היא רצה, אוחזת ב"אבן שלה" ומשיבה אותה, ואולי את עצמה, אל יד האם. זהו הבזק עלילתי מינימליסטי שממסגר את הרהורי הספר בתוך תנועה של יציאה, גילוי ושיבה.
"כשאתה מוצא את האבן הנכונה" הוא ספר שמעז להציע לא סיפור אלא מצב תודעה. הוא אינו ממהר לשום מקום, אלא שוהה ומתבונן. האבנים שבו אינן רק סמלים ודימויים אלא הדבר עצמו שנחשף במלוא יופיו, אם רק נהיה מוכנים לעצור ולפקוח את העיניים והלב. בתוך עולם תרבותי השואף למטרות, פתרונות והישגים, זהו ספר שבולט באיכויותיו כמספק חוויה ספרותית שונה ומבט חדש על המוכר והידוע. לא רק לחובבי זן.