בת זוגו של קצין במילואים הפכה את חייהם ליצירה ספרותית

"עד שתחזור אלי" מאת אילה דקל מלווה את משפחות המילואים בשגרת המלחמה הנוכחית מאז אותו יום נורא, שמחת תורה תשפ"ד. הפרקים נכתבים לסירוגין מנקודות מבטם של גיא, קצין המילואים המוצב בעזה, ושל רחלי, האישה שנותרת להחזיק את הבית והילדים. בפתיחת כל פרק מובאים ציטוטים אמיתיים מתוך קבוצת הפייסבוק של נשות המילואים והקבע, חלקם בעילום שם וחלקם בשמן האמיתי של הכותבות. השילוב הזה בין הקולות – הפנימי והחיצוני, האישי והקולקטיבי – יוצר פסיפס טעון של קיום מתוח. קצב האירועים פתאומי ומהיר; האופן שבו שמענו על המאורעות, בן הזוג שזומן לצאת באמצע הלילה, החיים שמתהפכים ללא הכנה. דקל מניחה על הדף תדהמה, הלם, געגוע, ובהמשך גם שחיקה. יש רגעים בחיים, היא כותבת, שהם כמו קו המשווה. עד רגע מסוים היה משהו אחד, ומשם משהו אחר לגמרי.

החיים שהתהפכו ברגע מוסיפים להתהפך שוב ושוב, בגלים מתישים של רצוא ושוב, כאשר אבי המשפחה נע בין החזית לבית. "האילוץ להכין את הנפש לניתוק הכפוי" הוא התמודדות מרכזית. כל שהות בבית נושאת עימה את הפרידה הבאה; כל ביקור מערער את המרקם המשפחתי ודורש הסתגלות כפולה – לחיים יחד, ואז שוב לחיים בנפרד. תהום פעורה בין הבית המוגן והאינטימי לזירת הלחימה המנוכרת ורוויית האדרנלין. בתוך הלהטוט הנדרש בין העולמות, גיא מותיר מאחור חלקים מעצמו, עד שהוא חושש מהחזרה הביתה: "אם אני אצא, אני לא בטוח שאצליח לחזור".

אבל הקונפליקטים שבחזית אינם רק רגשיים או משפחתיים. המחברת לא חוששת להעלות מצבים טעונים מבחינה מוסרית, כמו צחקוק של חיילים כשהם מוצאים בעזה פריטי לבוש אינטימיים של נשים. היא נמנעת מטון מוסרני אך לא מהססת לנקוט עמדה דרך גיא, המתייסר מהחור שנפער בבית משפחה תמים לכאורה. "הם מחפשים בארונות, הופכים את החדרים, וכמעט מתחשק לי לעצור אותם ולצעוק – תעזבו את הבית הזה, אתם לא רואים שזו משפחה תמימה?". לאחר מכן הוא מגלה שם שלושה רובי קלצ'ניקוב.

ההתרחשויות מפורטות מבלי לחשוש להכאיב לקוראים ולהציג להם את הכיעור שבמלחמה, או להשאיר שאלות פתוחות. "אני לא יכול להפסיק לחשוב על האבא הזה שבטח אוהב את הבן שלו... ועדיין מטמין בחדר שלו נשק". המלחמה צבועה בצבעים עזים, גרוטסקיים. על הקיר בגן הילדים שבו נמצאו רקטות ושבסמוך אליו נפצעו חיילים, מצוירות דמויותיהם של מיקי ומיני מאוס בצבעים בהירים ועליזים, ועל הריסות עזה פורחים בלוני יום־הולדת צבעוניים.

הבנאליות של האבסורד

ככל שהסצנות בספר נטועות בשגרה יומיומית ורווחות בקרב משפחות המילואים, כך הן נטענות באבסורדיות ובכאוס. רגעים שנדמים כמעט בנאליים – גבר שמגיע הביתה לכמה שעות - טעונים בדרמה בלתי נתפסת: גיא מחפש עורך דין כדי לכתוב צוואה ('"אני שולח עותק גם אלייך לווטסאפ', גיא אומר כאילו שלח לי רשימת קניות רגילה"). במקום אחר הוא מבקש מאשתו להבטיח שתינשא שוב אם ייהרג. מטח פוגע באופן שרירותי, וגיא נותר בחיים במקרה. באחד הרגעים המצמררים, ילד של חבר שנהרג מתבשר על מות אביו, ואז פונה לשחק בכדור.

לאורך הספר מרחף צילה של אימת המוות. אמונות תפלות, עסקאות עם הגורל וחיפוש אחר אותות הם ביטויים לתקווה הכמעט מאגית שבן הזוג יחזור בשלום. "אני מצלמת... ושולחת לגיא עוד תמונה שהוא לא יראה, כאילו אם אני ממשיכה לכתוב לו זה מצליח לשמור עליו".

במשפטים נוקבים ומהודקים, הכותבת חוזרת ואומרת שאין דרך להימלט מן המוות, ולכן מוטב להתכונן אליו. "אולי המילואים הארוכים האלו הם הכנה לחיי אלמנות", היא מהרהרת, "שוב ושוב אנחנו מתאמנים על פרידה". היא מדמיינת את הדפיקה בדלת, מתכננת בראש את הלוויה ואת השבעה עד לפרטים הקטנים.

אבל ישנם רגעים שבהם המוות אינו רק פחד באופק. הקטע שבו גיא מגיע ללוויה של חברו הקרוב, מטלטל במיוחד. קהל האנשים מטושטש מולו, והוא רואה בעיני רוחו רק את חברו המת מחייך אליו. "יש כל כך הרבה מילים טובות שאני אמור להגיד עליו עכשיו. אבל למי בכלל אני אומר אותן... הוא לא ישמע לעולם". החיזיון מעביר תחושה צובטת של נוכחות־היעדר הנופלים. המילים יכולות רק להיאמר אל החלל, להדהד בין החיים ולאפשר להם להמשיך.

דווקא מתוך האבל האותנטי שהספר מצייר, מתעוררת אי־נוחות קלה כשהוא פונה לאירועים מציאותיים ומטשטש את הגבול בין דמיון לעדות, כמו מקרה הירי בשוגג בשלושת החטופים, שבמהלכו חשה רחלי הקלה על כך שהחיילים היורים לא היו מהגדוד של בן זוגה, שצפה בהתרחשות. הרגע הזה מעורר שאלה בנוגע ליסודות הביוגרפיים האמיתיים של הספר. קשה להבין את הבחירה להוסיף שחקנים בשמות בדויים בסצנות המבוססות על התרחשויות כה מוכרות, בעיקר כאשר לא ברור אם בן הזוג של המחברת אכן היה מעורב בהן. הקונפליקט נעשה בולט יותר בהתייחסות למבצע חילוץ ארבעת החטופים, שבו מוזכרת נועה ארגמני בשמה. השילוב בין אירועים טעונים כל כך ובין דמויות בדויות מעורר שאלה על מידת הדיוק והאחריות שדורש סיפור המתכתב עם תודעה קולקטיבית. התחושה היא של התלבטות בין הרצון לשמור על פרטיות ובין הדחף לדייק ולתעד.

בנוסף, קשה לשייך לגיא אירועים ספציפיים, כיוון שהוא מצטייר כמעין דמות לאומית. הוא המגן, הלוחם, קצין המילואים שמגלם את הפער בין מי שנמצא בשטח למי שנותר מאחור. התהיות של רחלי לגביו, "איך בכלל הנפש יכולה להישאר שלמה בתוך החורבן הזה", ו"איך הגוף יכול לעמוד זקוף מבין ההריסות", הן שאלות קולקטיביות בעת הזו.

לפענח את השתיקה

הסיפור של גיא הוא סיפורם של מגיני הדור הזה, מגש הכסף של ימינו, סיפור המלא בהוד ומסירות נפש, אבל גם בלא מעט אפרוריות, עייפות ושחיקה. הלוחמים עוזבים את הבית וחוזרים אליו אחרים: מנוכרים, פגועים, נושאים את הקרב ברמות שונות של הלם, מתקשים לשוב ולמצוא את מקומם. "הגוף שלו כאן", כותבת דקל, "אבל הנפש שלו עוד משוטטת בעולמות אחרים, משוטטת בין עזה לבין נטפליקס".

הלוחמים אינם מצליחים לאחוז שוב בחייהם הקודמים. הם מתגרשים, מתפטרים, נאבקים לחזור להיות אבות מיטיבים, מאבדים תחושת ערך ושייכות. "התרגלתי להיות אחראי בגדוד על מאות לוחמים... כאן בבית אני כלום ושום דבר", חושב גיא, ואפילו מבקש לשוב לעומק הלחימה: "אני לא מבין מה אני אמור לעשות בבית אם עוד לא סיימנו את המשימה... איך אני יכול להיות כאן ולשתות נספרסו כשאחרים מתים שם? גם אני הייתי אמור למות".

"עזה היא פלנטה אחרת", הוא מהרהר במקום אחר, "היה קשה להתרגל אליה בהתחלה, אבל עכשיו אני כבר לא יודע איך לחזור לפלנטה הקודמת".

הפער בין הפלנטה האחת לאחרת (ולא נדון כאן בהרמז הברור), בא לידי ביטוי גם בהפרדת הקולות המסַפרים. רוב הזמן ניתן להבחין בין הקול הגברי, הפרקטי והמאופק, ובין הקול הנשי, הרגשי והישיר. עם זאת, לעיתים נדמה שהקול הגברי נבנה דרך הפריזמה הנשית. כך למשל, גיא מודע מאוד לניתוק הרגשי שהוא מאמץ בשירות: "אני לא זוכר מתי בדיוק נבט המנגנון הזה בתוכי... רחלי לא הצליחה להשלים עם השינוי שקורה לי כשאני עולה על מדים". דחיקת הילדים והאישה לשולי התודעה היא שמאפשרת לו להילחם. יש משהו מתווך מדי במודעות הזו, כאילו הקול הגברי עובר דרך פילטר רגשי נשי שמנסה לפענח את השתיקה, להעניק לה פשר ואפשרות למחילה.

אותה מודעות לדינמיקה הפנימית של הגבר, לצורך להתנתק כדי לשרוד, משקפת את האופן האמפתי שבו המחברת מתבוננת בגיבורי הספר שלה, כמו גם את העקשנות לחצות את המרחק ביניהם. היא מכירה בכאבי הלב של האישה, ובמקביל מתבוננת בחמלה בגבר, בייסורי נפשו כשהוא מתעורר מסיוטים בלילה ובכמיהתו לשוב הביתה ולהתחיל מחדש, למרות הכול. הגיבורים הולכים בתוך החושך עם מבט מופנה אל האור: "ללכת ליד ההרים בדרך חדשה / שעדיין לא דרכו בה תקופות קודמות של חיי", מצטטת דקל בתחילת הספר משירה של זלדה. "לדעת אפילו בלב החושך שהשמש קיימת / ולאהוב את החיים בלב נשבר".

"אל תשאלי מה שלומך"

במקביל להד התקווה, הספר שוהה בעיקשות בתוך הצל. שגרת החיים של משפחות המילואים נפרשת כמאבק יומיומי חסר תהילה, כשהנשים על סף קריסה. "התופת שלי היא שקופה. לתופת שלי אין סיפוק, אין בה אדרנלין או עשייה. אין בה חברים, קפה או סיגריות. אין בה אני מאמין. יש בה בעיקר בדידות", כותבת אחת הנשים המצוטטות באנונימיות. ובציטוט אחר: "רק אל תשאלי אותי מה שלומך. אין לי כוחות למצוא שלום איפה שאין. אל תשאלי אותי איך אני מסתדרת. לא בא לי להיזכר שאני לא מתפקדת".

ככל שהסיפור נמשך, מתגנבת תחושת מונוטוניות. הסבבים מתערבבים זה בזה, האב נוכח ונפקד, לעיתים בו־זמנית, משימות הבית נערמות, הדאגה לילדים אינה פוסקת, ונדמה שאין לדבר סוף. התחושה הזו, שמגלמת את שחיקת משפחות המילואים, הופכת גם לחוויית הקריאה. הקושי עולה באופן אותנטי, אך החזרתיות לא תמיד קלה לקריאה. לצד זאת, העלילה מוסיפה להתפתח כל העת אל שיאים דרמטיים כואבים, עם נפילת חבר קרוב ופציעה של אחרים. "כל פעם במלחמה הזאת אני חושבת שהגעתי לרגע הכי נמוך", חושבת רחלי, "וכל פעם אני מגלה מחדש שיש תחתית נוספת".

"עד שתחזור אלי" מסרב להציע נחמה פשוטה. אילה דקל כותבת מתוך ההווה, בגוף ראשון – בן זוגה הממשי של המחברת משרת במילואים – והופכת את המציאות המורכבת של משפחות המילואים לסיפור שחורג מהאישי, ולמראָה של חזית החברה הישראלית; היא מציגה את התמודדות בני המשפחה רק באמצעות הסיפור, ודווקא משום שהיא לא משמיעה ביקורת או מרירות לגבי חוסר השוויון בנטל, הצעקה נשמעת יותר. הספר מאיר את הסדקים אך גם את החוסן, ומעבר לתיעוד היסטורי שהוא מציע, הוא סוחף לקריאה ומרגש.