"מגיע לך למות!" שומעת הפסיכולוגית הצעירה אודליה סלונים קול רווי באשמה עמוקה, המהדהד בראשה ומטריף מעט את דעתה; כל זאת מאז שהתרשלה בחוף הים בהשגחה על ילד בן חמש, בנה של בת דודתה ועל ילדה נוספת. בזמן שאודליה קראה ספר ועשתה עיניים למציל, שני הילדים כמעט טבעו.
הילדה השנייה נמשתה מהמים בזמן, והמציל הצליח להוציא גם את בן החמש מהמים, אך הוא אושפז והפך לנכה, ורגשי האשמה אינם מרפים. אודליה אף נתבעת בסכום כספי משמעותי על רשלנות, והעיתונות אינה חומלת עליה.
אגב, הספר שהיא קראה בחוף הים הוא הרומן "אהבה מטרידה" של אלנה פרנטה, המגולל יום אחד בחייה של דליה, שבו נודע לה על מות אימה בטביעה. בעודה קוראת הילד עומד לטבוע, וכמו בסיפור ההוא, גם חייה וגורלה של אודליה נסובים סביב היום שבו הילד כמעט טבע.
הכי מעניין
תמצית העלילה הדרמטית של "חצויה", ספרה העשרים במספר של אידה צורית - אלמנת הסופר אהרון מגד ואמו של הסופר אייל מגד - אינה משקפת את מלוא עומקיה הפסיכולוגיים והמיסטיים. זוהי נובלה ראויה ומשכנעת, העוסקת באמינות רבה בייסורי האשמה על כל רובדיהם ומורכבויותיהם. תחושת האשמה לא רק מדירה שינה מעיני הגיבורה הרגישה והמסויטת, אלא גם גורמת לה למשבר נפשי והרהורי התאבדות.
| צילום: ללא
הנובלה עוסקת גם ביחסים משפחתיים סבוכים, ובסבלה הרב של אודליה מאמה השתלטנית, שאילץ אותה לקבל מחסה אצל דודתה. הנובלה היא גם בעלת היבטים רוחניים, מיסטיים ודתיים - אודליה מחפשת משמעות ומנסה לפענח את עצמה ואת חייה באמצעות יומן אישי שהיא כותבת, במטרה לנסות להביא מדווה לייסוריה, אשר לוקחים אותה אל המחוזות הנעלמים לא רק של הסבל אלא גם של המופלא. החיפוש הנואש אחר תיקון גורם לה להתיידד עם אשתו הראשונה של בעלה, שבאה מבית חרדי, וזו מסייעת לה במלאכת הריפוי הנפשי, כנאמר: "רק המקומות החשוכים ביותר מביאים את האדם לנקודת הבהירות של הנפש".
בריאיון להלית ישורון סיפרה אידה צורית שהיא מעולם לא חוותה קנאת סופרים בבעלה ("ידעתי שהתחתנתי עם סופר שלא אגיע לקרסולי הכתיבה שלו"). ב"חצויה" היא מתגלית כסופרת בשלה וראויה בפני עצמה, שאולי הוחמצה מעט מכיוון שחייתה שנים רבות בצל בעלה. שניים מספריה הידועים ביותר הם "אשתו המנודה" על אשתו של הרצל, ו"אהבת חיים" על אהבתה של הציירת אירה יאן לח"נ ביאליק, שמקריאתם התרשמתי לטובה בעבר. צורית היא סופרת למיטיבי קרוא ולקוראים מחפשי משמעויות פילוסופיות מעבר לטקסט עצמו, וסוגיות המחייבות את הקורא לקשב. שפתה עשירה וטעונה בהרמזים מהספרות העולמית ומסֵפר הספרים, ובכך היא מזכירה בעצם במידת־מה את אהרון מגד.
בגיל 93, שנתיים לפני מותו, פרסם מגד המנוח את ספרו האחרון, "קברות התאווה". אלמנתו שוברת את שיאו ומפרסמת נובלה בגיל 99. אין ספק שעל פרסום ספר שכזה, ועוד בגיל כזה, היא ראויה לתשומת לב ואולי אף לפרס. מסתבר שגם בגיל הזהב פלוס אפשר לספק יצירות ראויות. צורית שברה אמנם את השיא של בעלה, אך לא את השיא העולמי לפרסום ספר בגיל מבוגר, השייך לאדי ג'אקו, היהודי גרמני־אוסטרלי ניצול השואה, שאומנם לא היה סופר מקצועי אך פרסם ספר זיכרונות נוגע ללב שהפך לרב מכר עולמי ופורסם כשמלאו לו מאה ("האיש הכי מאושר בעולם"). צורית, שהיא כנראה הסופרת הפעילה המבוגרת בעולם כיום, עוד תשבור גם את שיאו בספרה הבא.