במנותק מהחיים עצמם, ובהקשר של ספרים בלבד: אין כמו גופה טובה. "איירפורט TIME" הוא ספר מתח, וזו בהחלט מחמאה. אם ספרי מתח נחשבים עדיין איפשהו ל"גילטי פלז'ר", זהו שיוך אנכרוניסטי שמצריך עדכון, בטח בעולם שבו סוגת הפנטזיה כבר התקבלה לקדמת הבמה. הסיפור הוא הרי אותו סיפור בכל הז'אנרים: הגיבור עובר מסע מסוג כלשהו, מתמודד עם אתגר כלשהו, ויוצא ממנו אחר. לפעמים זו ספרות במיטבה, שאומרת לנו גם משהו גדול יותר, ולפעמים זה סתם סיפור נחמד, אך שייכות לסוגה אינה מדד אוטומטי לאיכות. ובהקשר של מותחנים, לסיפור מסגרת של תעלומה ופתרון יש יתרון מובנה בהנעת העלילה.
סיפור המסגרת כאן מעניין במיוחד: הגיבורה היא ליה גרין, תובעת לשעבר ובעלת פאב ביישוב גלילי. התקופה היא תקופת הקורונה. המגפה העולמית ההיא, נו. זו שחשבנו שתשנה אותנו לנצח, והיום אנחנו בקושי זוכרים אותה. מושגים כמו אלכוג'ל וחולה מאומת זכורים רק במעומעם, ולקרוא עליהם היום זה כמו לפגוש פתאום מישהו שהכרת, בלי לזכור אם חיבבת אותו.
ליה היא כל מה שאתם יודעים על גיבורות ספרי מתח: תובעת שפרשה בעקבות טראומה אישית ומקצועית, עם זוגיות בעייתית בהווה. הפאב שהקימה הוא פאב אירי, שמתנהל לפי שעון אירלנד וחוגג את חגי אירלנד, וזה גם הלו"ז שליה חיה לפיו. היא גרה מעל הפאב, יש לה כמה לקוחות קבועים, ובגדול היא די מרוצה מהחיים. כשפורצת המגפה, שגרת החיים־עבודה שלה מתערערת, כמו אצל כולם, ובנוסף לערעור הכללי, אחד הלקוחות שלה – עולה מסקוטלנד בשם הארווי – מוכנס לבידוד ונמצא ירוי בדירתו. הגרסה הרשמית היא התאבדות, אבל לליה, לבן זוגה מנו ולעוד כמה אנשים יש סיבות טובות לחשוד שהוא נרצח.
הכי מעניין
| צילום: ללא
מנו פרש גם הוא מהמשטרה, והיום הוא עוסק בדיג. כאן הקורא הישראלי כבר עשוי לקמט את מצחו. יש לנו ים ויש לנו שוטרים, אבל באמת יש אצלנו שוטרים שפורשים כדי לדוג? איכשהו זה נשמע מתאים יותר לשוטרים בשם ג'ון, שעושים מעקבים עם קופסת דונאטס ברכב, ואז פורשים אל בית הקיט שלהם על שפת האגם. התחושה הזו מתגברת ככל שהקריאה מתקדמת. ההרגשה היא של ספר זר מתורגם, שבמקרה מתרחש בישראל. ועוד משהו זר – המילה "פאקינג" היא חלק חשוב באוצר המילים של ליה, אך כשהבת שלה קרן, שעוד ידובר בה, משתמשת באותה מילה, ליה שואלת אותה מי לימד אותה לנבל ככה את הפה. זה כבר רגע כמעט קרינג'י בזרותו. הרי "פאקינג" בעברית זו לא באמת מילה גסה. אצלנו זו פחות קללה ויותר חיקוי של סדרות אמריקאיות. מי שרוצה לנבל את הפה ברצינות, משתמש בעברית.
כאן המקום לעצור לרגע ולדבר על חיקוי, וליתר דיוק, על תרבות: הגיבורה, שאוהבת לקלל כאמור, אוהבת גם אלכוהול. כמה אוהבת? אוהבת ברמת הלציין את שמה הפרטי של כל בירה שהיא שותה, לאפיין את טעמה הספציפי ולדבר על כל משקה בצורה כל כך מפורטת, עד שכל העסק נשמע פחות כמו חיים בגליל ויותר כמו תחקיר. אלכוהול הוא תרבות שלמה, ולהכיר שמות של בירות זה לא כרטיס כניסה אוטומטי. במדינות עם מסורת של פאבים, יש לשתייה שורשים והיסטוריה ושושלות של שיכורים במשפחה. ישראל היא מדינה צעירה וסאחית. הסבים שלנו לא נכנסו לפאב השכונתי כדי להתחמם מהשלג ונקלעו שם לקטטת שיכורים. אין לנו מסורת של יציאה לבד לפאב אחרי יום עבודה כדי לחלוק מכאובים ובדידות עם הברמן. מי שיעשה את זה יקבל אולי אמפתיה, אבל בסבירות גבוהה יותר את האינסטגרם של אחות הברמן הרווקה. התרבות הצעירה והמתפתחת שלנו כוללת גם (קצת) אלכוהול, אבל סיפור המסגרת שלו כולל גידולים מקומיים, ענייני כשרות ונסך, ציונות וגאווה מקומית, ודיוני בתוך או מחוץ לקו הירוק. המחשבה שאפשר לחיות בישראל מחוץ להקשר מקומי, פוליטי או משפחתי, לקלל, להתפייט על סוגי בירות מהעולם ולשכוח מכל היתר, היא חלום נחמד. אפילו נחמד מאוד. אחרי התמיהה הראשונית ותוך כדי קריאה מתגנב לו שכנוע קל. רגע, אולי אפשר?
לא מדינה אקראית
זאת בדיוק ההברקה של הספר הזה. כי ברגע התודעתי הזה קורים שני דברים: סיפורו של הארווי, הנרצח הסקוטי, מתחיל להתבהר, והבת קרן מגיעה בהפתעה. עד עכשיו היא נכחה רק בתור הבת שליה כל הזמן מזכירה לעצמה שצריך להתקשר אליה, וכאפיון לכך שליה היא לא אדם משפחתי במיוחד. אפיון שנאמר במילים ברורות שוב ושוב, ומתישהו התחיל להרגיש הצהרתי כמו שם של בירה. עכשיו קרן נפרדה מהחבר ועזבה את הדירה בתל־אביב, המכללה שבה היא לומדת עברה לזום, והיא עושה את הדבר הישראלי והמשפחתי: נוחתת בלי הודעה אצל אמא.
בהדרגה, כל סיפורי המסגרת מתאחדים לשלם הגדול מסך כל חלקיו. הקורונה. הגליל. הפאב האירי. הקללות באנגלית. מה שנראה בהתחלה כמו ניסיון יומרני מעט לחקות תרבות של אחרים, או ספרי מתח של אחרים, הופך לאמירה יפה ומקורית. היומרני הופך לנואש, והנואש למכמיר לב. זו לא התעלמות מההקשר, זה ניסיון בריחה ממנו. ליה גרין יכולה להגיד "פאקינג" עד מחרתיים, אבל כשמגיע פסח היא מוצאת את עצמה בכל זאת מנקה את המטבח, ובליל הסדר המחאה שלה מסתיימת עם משפחה סביב השולחן. דורותי, אנחנו לא באירלנד.
הקורונה היא לא סתם תפאורה שימושית, אלא אמירה ספרותית נוספת על כאוס ובדידות | צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
גם הקורונה היא לא סתם תפאורה שימושית, אלא אמירה ספרותית נוספת על כאוס ובדידות. זהו סיפור על מישהי שמנסה לחיות כאן, בישראל ובעברית, אבל בתבנית אחרת, ועל כמה, אם בכלל, היא מצליחה. וברגע שההבנה הזו נוחתת, אפילו שם הספר, "איירפורט TIME", נראה פתאום לא פחות מגאוני. רק לפני ארבע שנים חשבנו שהמצאנו מחדש את תחושת הבדידות. מאז כבר הגיע גל שני, שהודה שהוא בעצם מתגעגע לסגרים ולריחוק המשפחתי והאנושי הכפוי. הספר הזה מבשל מגפה יחד עם ג'ט־לג תמידי, בניסיון להגדיר גבולות של אילוץ ובחירה, קרבה ומרחק.
כל זה נכון גם לגבי התעלומה הראשית שמניעה את הסיפור. הארווי, הנרצח, הוא בכלל סקוטי, ובהתחלה נראה שהוא פשוט נקלע למדינה אקראית, במקרה ישראל, והשתקע בה. אבל בהמשך מתברר שהוא לא הגיע לגור במושב בגליל בגלל הנוף הירוק. גם הארווי, שמזמין "שפרדס פאי" ובירה כדי להרגיש בבית, נטוע היטב בבוץ הציוני־ישראלי. פתרון התעלומה מספק דיו בשביל סיפור מתח. הוא הרבה יותר מזה בתור נדבך נוסף בסיפור על משפחה ובית, ועל שייכות ובריחה.
לספק את הקתרזיס
ליה גרין משדרת ניתוק מכל מערכת חוקים אפשרית, מכללי הישראליות ועד מגבלות הקורונה. אבל היא נצר למשפחת בלשי הפילם־נואר האפלולי, ולמורשת הזו היא דווקא נאמנה. אם לשאול לרגע משפת סוגת הפנטזיה, ליקום הפילם־נוארי יש כללים ברורים: הגיבור הוא תמיד בודד וחבול, עם אירוע קשה בעברו שהסיט את חייו ממסלולם. העולם סביבו אפל וניהיליסטי, והשקפת העולם של הספר מפוכחת על גבול הציניות. זו תבנית קבועה שהנחיל לעולם ריימונד צ'נדלר, ומיטב הספרים והסרטים כבר נוצקו אליה. אבל בעוד הבלש המקומי אברהם אברהם שיצר דרור משעני משוטט עגמומי ברחבי חולון הספציפית, ובאופן כללי מודד את ישראל של מטה בעליבותה, הגליל של ליה גרין הוא כמעט תיאורטי. לכן החשכה שהיא מסתובבת בה, סימבולית וגם פיזית, היא חשכה מסוג שונה. הנאמנות הזו לכללי הז'אנר מצטרפת גם היא לתמהיל היפה של הספר, ומוסיפה עוד אמירה מעניינת על משפחה, מסורות וכללים.
לעניין הפתרון המספק דיו, יש לומר גם זאת: הספר מוביל בבטחה ובעניין תעלומה אלי פתרון. יש רצח, יש רוצח ויש מניע. העניין הוא שכמו אלכוהול, גם ספרי מתח הם לא סתם אוסף פרטים וניימדרופינג. זה עולם שלם, עם מסורות וטרנדים ומערך ציפיות, ומכורים שמצפים למנה הקבועה. לא כל ספר עם תעלומת מתח חייב להצטרף לטרנד הרוצחים הסדרתיים הגרפיים, למשל. אבל עדיין, כדי שהקורא יגיע לדרגת קריאה שכוללת סינון טלפונים והזנחת חובות חיים, צריך סיפור תעלומה שחורג מאירוע פרטי, כמעט אקראי. פתרון התעלומה אמור לשרת את הנרטיב של הגיבורה, בהחלט, אבל גם לספק את הקתרזיס שנרשמנו אליו. כמו שעושים סופרים כמו סטיב קוואנו, למשל, ששווה לטוס לחו"ל רק כדי לקרוא את ספרי המתח שלו ברצף ובלי הפרעה. האם אנחנו בספר שכמו הגיבורה שלו נקלע לז'אנר ומנסה לא לציית לכלליו? האם התעלומה המינורית־מעט היא מאפיין רשמי וקבוע? זהו הספר השני בכיכובה של ליה גרין (הראשון, "כל הדברים היפים", ראה אור ב־2019) כך שעוד מוקדם לקבוע. נותר רק לחכות להמשך הסדרה, ולקוות שעוד נכונו לה עלילות.
ומילה אחרונה על העלילה שמחוץ לעלילה: אלו ימים קשים לספרים בישראל. המלחמה, המצב, הבינה המלאכותית שמזנבת באנשי התוכן, הירידה התלולה בשכר העורכים והמתרגמים. כבר כמה שנים שאפשר למצוא אצלנו ספרים עם טעויות הגהה, תרגומי מכונה ואפילו שגיאות מביכות ממש. כאן יש לציין לטובה את העריכה, שאין בה טעויות גסות משום סוג. אבל ספרים כמו זה עושים חשק ליותר. תארו לכם שיכולנו להתפנק בעריכה ספרותית מקצועית ממש. כמו פעם. כזו שעושה קצת יותר מלהגיש טקסט בלי טעויות הגהה וצרימות בולטות בתוכן, אלא מאפשרת לו לנתק את הקורא מהמציאות. במציאות הספרותית הנוכחית, לשלם בנפרד למגיהים ולעורכים וללטש ספר מכל הכיוונים זה חלום רחוק. אבל זה היה יכול להיות, כדברי ליה, "פאקינג מדהים".