ספר חדש מתמודד עם מה שאי אפשר לזכור

נסיקתו של ז׳אנר הממואר, ואיתו העבודה הספרותית עם זיכרונות, הביאה איתה גם כמה כותרים שמתכתבים עם הסוגה דרך התנגדות אליה – או התנגדות לכאורה. כך, למשל, ״לא ממואר״ העברי שכתב מוטי פוגל. וכך ספרו של ז׳אק פוקס היהודי־ברזילאי שתורגם לעברית, ״הדברים שאני לא זוכר הם אני״. טקסט קצר למדי, ספק מסאי ספק פואטי, שנפתח במילים ״אני לא זוכר את היום שבו נולדתי״, וממשיך אל עשרות משפטים ופסקאות שמתחילים כולם באותו ביטוי, באותה הנקודה: ״אני לא זוכר את הריח שלי״, ״אני לא זוכר את הלילה״, ״אני לא זוכר למה נולדה אצלי שנאה״, ״אני גם לא זוכר את היום שבו הבנתי שאני והוריי כולנו בני תמותה״, ועוד ועוד.

הספר מחולק לשלושה שערים. הראשון, ״כל הדברים הלא זכורים לי שאני זוכר״, מתאר ינקות, משפחה והתחלה. השני, ״ככל שאני מבין פחות אני זוכר יותר״, עוסק בסוגיות של אהבה, מערכות יחסים, התפתחות אישית ומבט תרבותי – בעיקר סביב השיח הבין־דתי של יהודי בסביבה קתולית. השלישי והקצר, ״כל מה שהפכתי להיות משום שאני לא זוכר״, נוגע בהרגלי חיים וגבולות הדעת.

העימוד מרהיב: הפסקאות השונות לכודות בתוך איוריה של רקל מטסושיטה, שמתכתבים עם יצירות של מיטב האמנים, מפיקאסו עד פרידה קאלו. כל יצירה כזו מהדהדת רבדים בטקסט. הקטעים לא מנוקדים ונטולי פסיחות, והממד הלירי מתבטא באמצעים אמנותיים אחרים: עומס דימויים, מוזיקליות, וכמובן האנאפורה הקבועה שחובקת את הכול.

במבט ראשון, הספר הזה מבלבל מעט. קוצר היריעה והמשלב היומיומי צובעים אותו כפשוט, אולי פשטני, מעין תוצאה של תרגיל כתיבה מהיר: כתוֹב רשימת משפטים שמתחילים ב״אני לא זוכר״. אבל האקלקטיות הנבונה ועבודת האוצרוּת המרשימה בבחירת המיקומים לזיכרונות השונים, מציירים מסמך מסקרן ומעמיק על אופיו של הזיכרון. תמונת הדיוקן של המחבר שעולה מתוך הטקסט נגטיבית, מורכבת מכל מה שהוא אינו – או טוען שאינו – והשליליות הזו מתכתבת יפה עם העיצוב של הספר, שרוב עמודיו כתובים בלבן על שחור ולא שחור על לבן.

חלקים רבים מהטקסט חותרים כנגד עצמם, בכך שהם יורדים לרזולוציות של פרטים ספציפיים ומעידים על ההפך מהטענה החוזרת ונשנית. חלקים אחרים עולים איתה בקנה אחד – איש באמת אינו יכול לזכור את היום שבו נולד או את התקופה שלו ברחם. הערבוב הזה מטשטש את הגבולות בין זיכרון לשכחה, בין הדברים שאנחנו נושאים איתנו לאלה שאנחנו משאירים מאחור.

בקריאה רצופה של הספר, המשפט החוזר הופך שקוף, והאי־זיכרונות נערמים בתודעה הקוראת כפי שהם: זיכרונות. הסיום מדגיש את האפקט הזה: הספר נגמר במשפט ״מיותר לציין שאני לא שוכח שום דבר שאני לא זוכר״, על רקע עבודתו המפורסמת של סלבדור דאלי, ״התמדתו של הזיכרון״, עם השעונים הנוזליים המזוהים איתו. כמו הזמן המדוד למראית עין שנוטה לנזול, גם פעולת הזיכרון מחזיקה בתוכה איכות משתנה, חמקמקה, נשפכת.

ברובד השטוח שלו, עם הכריכה הקשה והצבע הבוהק, ״הדברים שאני לא זוכר הם אני״ יכול לעבור כספר מתנה קליל. אבל בקשב המתאים הוא עשוי להתגלות ככותר בין־תחומי שואב, מסקרן, רבגוני ומעורר מחשבה. אבל אל תסמכו עליי בנוגע לזה, אני לא זוכרת שקראתי אותו.