בספרם המשותף, העיתונאית חן ארצי־סרור והיועץ האסטרטגי עמיחי דנינו נטלו על עצמם משימה חשובה: לברר בהעמקה את הסוגיה הבוערת של הקיטוב והשבטיות בחברה הישראלית. שלושה חלקים לספר, והם מתווים מהלך. תחילה ממפים המחברים את מנגנוני הקיטוב והשבטיות. לאחר מכן הם בוחנים את תולדות התפיסה המנוגדת לשבטיות, הלא היא ה"ממלכתיות". לבסוף מוצעים כיווני פתרון, שהבולט שבהם מציע את השפה המסורתית. אכן, מאחורי מבנה הספר עמדה מחשבה מסודרת ושאפתנית, אך למרבה הצער "לא זה הדרך ולא זה העיר".
מיפוי השבטים והמנגנונים שטיפחו אותם, מתבסס במוצהר על המפה שהציע הנשיא לשעבר ראובן ריבלין ב"נאום השבטים" המפורסם מ־2015: חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים וערבים. בהנחה שהחלוקה הזו נאמנה למציאות, מחברי הספר טוענים כי לא מדובר באבחנה סוציולוגית גרידא, אלא בתוצר של מדיניות ממשלתית מכוונת. מנקודת פתיחה זו הם מנתחים את מנגנוני טיפוח השבטים – הקצאות כספים, נתיבי גלגול התקציבים, תקנות שונות ומשונות ועוד.
| צילום: ללא
ואולם גודש המידע שבספר עוסק למעשה בשני שבטים בלבד: הדתי־לאומי והחרדי. העיסוק במנגנונים של השבט החילוני נותר לאורך כל הספר ברמה שטחית, ללא פרטים או ראיות חדשות ומקוריות לאופן שבו הם פועלים. נדמה כי הספר מדגים בעצמו מנגנון חזק שכותבי הספר חשבו לתומם שיוכלו להביס, ואפילו כתבו על אודותיו מפורשות: "החילוניות הישראלית דומה לעורך של הפלייליסט, עמדה המקנה לה אפשרות לנהל את ההצגה מאחורי הקלעים בלי להיות נתון לביקורת" (עמ' 33).
הכי מעניין
כבשת הרש
כך למשל, תחת הכותרת "יש כסף, אין פיקוח", מתארים המחברים כיצד שבטים שונים משתמשים במשאבים ממשלתיים לטובת צרכיהם הפנימיים, על ידי "סבסוד ציבורי לתשלומים פרטיים". הם משרטטים בפירוט רב את המנגנונים המאפשרים לציבור הדתי־לאומי לשלם על חינוך קצת יותר מהציבור החילוני, אך לקבל הרבה יותר ממנו. בהמשך הם עוסקים במנגנוני התמיכה במערכת החינוך החרדית, שבה החינוך פרטי אך העמותות מקבלות תקציבים מהמדינה. מסקנתם היא כי "במשך עשרות שנים פיתחו השבטים מנגנונים ייחודיים המאפשרים להם לתעל משאבים לטובתם המגזרית" (עמ' 72).
ואולם שבט אחד נעדר מן התמונה: השבט החילוני. האם אין הוא מחזיק במנגנוני סינון ומיון ייחודיים ובסבסוד ציבורי לתשלומים פרטיים? מחזיק גם מחזיק, אך באופן מתוחכם יותר. למשל, המבחן הפסיכומטרי מתעדף צעירים מהשבט החילוני למסלולים מבוקשים ברפואה ומשפטים, והתוצאה: מערכת אקדמית יוקרתית שנשארת סגורה במידה רבה למי שאינו חילוני, אך איש אינו שואל שאלות על המשמעות הסוציולוגית של בחינה זו ואת מי היא משרתת. ואם אתם תוהים כרגע בליבכם "האם רופא ועורך דין לא צריכים לדעת אנגלית, מתמטיקה ועברית?", הרי שהתהייה הזו ממחישה עד כמה המנגנון השבטי החילוני מתוחכם וסמוי מן העין. בחינת הפסיכומטרי נועדה לבדוק התאמה ללימודים אקדמיים, לא את רמת האנגלית, המתמטיקה והעברית. ואכן, כשהמדינה החליטה לשנות לטובת קהילת יוצאי אתיופיה את המנגנון השבטי החילוני המסוים הזה, היא הצליחה מעל המשוער. לאחר שהוחלט כי יוצאי אתיופיה יוכלו לעבור תהליך מיון שונה לטובת לימודים אקדמיים, התוצאות לא איחרו להגיע וכיום יש רופאים ועורכי דין מבני הקהילה.
ומילה נוספת לאותם בני השבט הדתי שמכים על חטא בפייסבוק בעקבות קריאת הספר וחושבים שהם מתועדפים לטובה: תעדוף תקציבי בחינוך הממלכתי־דתי איננו מספר את כל הסיפור, והנה סיפור אישי שידגים זאת. אני מתגורר ביישוב דתי יחיד בתוך מועצה של קיבוצים חילוניים. בעוד שלילדים הדתיים ביישוב וליישוב עצמו אין ולו מקור הכנסה אחד מהסביבה הגיאוגרפית, הקיבוצים החילוניים במועצה (שלא במפתיע, אין בספר עיסוק בקיבוצים כמנגנון שבטי חילוני) שולטים באלפי דונמים, בחופים ובכל אמצעי הייצור בסביבה. כך שאולי הילדים הדתיים מקבלים יותר ממערכת החינוך הארצית, אבל הילדים החילונים אינם זקוקים לתמיכה הזו, שכן כל המערכות המקומיות באזור כבר מופנות לטובתם, וההשקעה בחינוך של הילדים הדתיים־לאומיים היא בבחינת כבשת הרש.
מד המזרחיות
"למי מותר להביע עמדה בכיתה?", שואלת כותרת נוספת בספר. בהמשך מתבהר למי מותר ולמי אסור: "רק לשמאל החילוני אסור לדבר". לצורך הוכחת הטענה הזו מובאים סיפוריהם של המורה עמיר קלינגר, ש"בחר להתייחס לרפורמה המשפטית" וזומן לשימוע לפני פיטורים, ושל אדם ורטה, מורה לפילוסופיה ומחשבת ישראל שפוטר "לאחר שלטענת אחת התלמידות נהג להשמיע בכיתה את עמדותיו הפוליטיות השמאלניות" (עמ' 114).
אך למרבה ההפתעה, הכותבים אינם מזהים את הקשר בין הדוגמאות הללו לציטוטים שהם עצמם מביאים בהמשך, מפי תלמידים מסורתיים בתיכונים ממלכתיים שמספרים כיצד מורים מבטלים את אמונתם: "רבתי עם המורה כי הוא אמר לי שא־לוהים לא קיים", למשל. ורטה וקלינגר מוצגים כקורבנות "שאסור להם להביע דעה", אך אותם תלמידים – לא. אם היו המחברים חוקרים בכנות את אותם מנגנונים סמויים מן העין, הם היו מגלים פער בין הטענה הדמגוגית של סתימת פיות כביכול למורים שמאלנים ובין המציאות. במפגש מצולם של אדם ורטה עם התלמידה שהתלוננה עליו, ספיר סבח, מפגש שהתקיים כעשור אחרי האירוע, ורטה מודה שהוא התעמת איתה על רקע פוליטי שוב ושוב, ובגילוי לב אומר שבשלב מסוים הוא והכיתה הפכו לחסרי סבלנות כלפיה, מה שבודד אותה חברתית. באותו מפגש ספיר עצמה מספרת על המחיר הכבד שהעימות עם ורטה גבה ממנה, ומוסיפה שבגלל אותו עימות לא הגיעה לאירוע הסיום של בית הספר. כאשר ורטה אומר לה שהיא הייתה יכולה למנוע את האירוע, היא עונה: "אם הייתי סותמת". אולי זה המסגור הנכון של האירוע: לא תלמידה גזענית (כפי שהוצגה גם בסדרת הדרמה "שעת אפס", המבוססת על הסיפור), אלא בת לשבט המסורתי שדי לה בהטפות ובתחושת דחייה.
תחת הכותרת "צמצום פערים חלקי", מביאים המחברים מחקרים שונים המדגימים את האפליה כלפי הציבור המזרחי, אך אינם מתארים את המנגנונים שמאפשרים את העמקת השבטיות בקרב השבט האשכנזי־חילוני. מדהים במיוחד הטקסט שמסיים את תת־הפרק: "אף אחד לא עומד בכניסה ל־8200, לגלי צה"ל או לישיבה מובילה בציונות הדתית עם מד הבוחן מזרחיות, להפך - הגופים האלו עושים מאמצים כנים בעשרות השנים האחרונות להרחיב את המעגלים הזהותיים" (עמ' 48). לא ברור כיצד המחברים, שדוגלים במספרים ואחוזים, בוחרים במקרה זה לכמת "מאמצים כנים". בניגוד לבחינת המנגנונים הדתיים־לאומיים והחרדים, הם אינם מביאים נתונים מספריים התומכים בטענה זו, ובכך אמת כאובה נותרת נסתרת: אין צורך להפלות מישהו לרעה באמצעות "מד מזרחיות". במוסדות שאליהם מתקבלים מתי מעט, ניתן פשוט להעדיף את הדומה.
מתי נולדה השבטיות
נמשיך לחלק השני של הספר, שבו נטען כי תפיסת כור ההיתוך הבן־גוריונית ביקשה ליצור דגם אחיד ומובחן של הישראלי, אך "בתהליך איטי והדרגתי השתחררה ישראל מהתפיסה הקולקטיביסטית הלופתת. במקומה הפציעה תפיסה ליברלית המקדשת את הפרט על פני הכלל ואת השבט על פני הממלכה. בצד המהפך ב־1977, ארבעה תהליכים מכוננים נוספים מסמלים שינוי זה: פרימת הברית ההיסטורית בין מפא"י למפד"ל – בין היתר בשל היחס ליהודה ושומרון - הקריסה הכלכלית של מדינת ישראל ב־1985 ואימוץ כלכלת השוק, קץ השלטון הצבאי על החברה הערבית, והתמסדותו של החוזה החברתי עם החרדים" (עמ' 140).
נקודת העיוורון של המחברים בנוגע לאחריות החילונית לקיטוב ולשבטיות, מבצבצת גם בפרק זה. הנה כמה שאלות שלא מצאתי להן תשובות: האם ייתכן שהשבטיות היא תופעה שמלווה אותנו עוד מראשית הקמת המדינה? קצת דוגמאות למי ששכח – הסזון, אלטלנה, המעברות, ההפגנות נגד הסכמי השילומים, הפנתרים השחורים ועוד. האם ייתכן שהממלכתיות הבן־גוריונית קרסה לא בגלל עודף הקולקטיביזם, אלא בגלל הפער בין האידיאלים הקולקטיביים ובין המעשה הפרטי של השבט החילוני שהעדיף את בני שבטו על פני שבטים אחרים? ומדוע ברית של המפד"ל עם מפא"י היא עניין ממלכתי, ואילו ברית של המפד"ל עם הליכוד היא סיפור של שבטיות?
בחלק השלישי והאחרון מציעים הכותבים דרכי פתרון לקיטוב ולשבטיות, באמצעות שימוש בשפות שונות המתקיימות במרחב הישראלי. כלומר, להניח למרחב המעשי ולפעולות הבירוקרטיות־תקציביות־פוליטיות, ולהתמקד בכינון שיח שיאפשר לכל השבטים בישראל לנהל דיאלוג פורה ומצמיח. זהו רעיון יפה וחדשני, ואף מעורר הזדהות. המחברים מבקשים לחדש את השפה הבית־מדרשית, היונקת ממקורות התרבות היהודיים ומעודדת ריבוי דעות ומחלוקות לצורך בירור עמוק ולימוד לשם לימוד; את השפה המזרח־תיכונית שצמחה במרחב שאנו חיים בו, שבעזרתה אפשר לכונן דיאלוג יהודי־ערבי הכולל גם התייחסות לעבר התרבותי המשותף והמפואר שהתקיים בחלק ממדינות ערב; את שפת הרצף המאפשרת ריבוי בחירות; וכמובן את השפה המסורתית המעניקה כבוד לערכי המשפחה, העם והדת, תוך רכות אידיאולוגית בחיי המעשה. לחלק הזה אוסיף דיוק קל: לצד הרכות האידיאולוגית של הציבור המסורתי, יש בו גם ערכים שורשיים עמוקים שמניעים אותו, כמו לאומיות ושמרנות, ושכרגע לא באים לידי ביטוי משום שהשבט המסורתי עדיין לא נמצא בעמדת "עורך הפלייליסט". אני מאמין שהדבר ישתנה בעתיד.
בריאיון שפורסם במוסף זה עם עמיחי דנינו, אחד משני המחברים, הוא טען כי "כל שבט יידרש לאיזון מחודש בין ממלכתיות ושבטיות. הציבור הדתי־לאומי יצטרך להגביר את הצד הממלכתי, והציבור החילוני יצטרך להגביר את הצד השבטי". בספר עצמו נאמר כי "החילוניות הייתה עסוקה זמן רב מדי ביצירת שמורות טבע לשבטים האחרים... מבלי לדאוג לשטח מחיה לעצמה. היא הפסיקה לעסוק באופן יצירתי בשאלות המהותיות של החיים בישראל" (עמ' 37).
אם כותביו של ספר שנועד למפות את מנגנוני השבטיות לא הצליחו להבחין במנגנוני התקצוב העודף והשבטיות החילונית, שעל ידם כל שאר המנגנונים מחווירים, אולי ראוי לחבר ספר המשך שמטרתו תהיה חשיפת המנגנונים האפלים והמוארים של כל השבטים כולם – לא מתוך רצון לחשוף הטיה או לשאוף לשוויוניות, אלא כדי לאפשר באמת את קיומו של שיח כן ומרפא.
יוחאי שלום חדד הוא קולנוען ומשורר