"החיים היו טובים ולא נראה הגיוני שהם לא יימשכו כך": מבט חדש על יהודי גרמניה

בגיל 14 עזבה מריאנה לסקר, נערה יהודייה מברסלאו שבגרמניה, את בית הוריה ואת אחיותיה הצעירות, אניטה ורֶנָטָה, והצטרפה ל"וֶרְקְלוֹיְטֶה", תנועת נוער יהודית־גרמנית. בשנת 1939 היא נסעה לאנגליה מטעם תנועת החלוץ, כדי לטפל בילדי ה"קינדר טרנספורט". הפרידה נתנה את האות לחליפת מכתבים בין בני ובנות המשפחה, שהחלה זמן קצר לאחר עליית היטלר לשלטון ונמשכה עד שנתיים לאחר תום המלחמה. כאשר אחיותיה השתחררו ממחנה ברגן־בלזן, מריאנה שהתה באנגליה ובהמשך עלתה לארץ ישראל והקימה עם חבריה את קיבוץ המעפיל.

מחברת הספר שלפנינו היא בתה של מריאנה, מיכל גולן, שנולדה וגדלה בקיבוץ המעפיל. מייסדי הקיבוץ היו ברובם יוצאי פולין, חברי הכשרות חלוציות, מעפילים ושורדי שואה. אליהם הצטרף "הגרעין האנגלי", שרוב חבריו היו ילידי גרמניה שעשו את שנות המלחמה באנגליה. הוריה של המחברת השתייכו לאותו גרעין אנגלי, ואולם אף שהם שהו באנגליה בשנות המלחמה, "השואה והסיפור המשפחתי ריחפו באוויר כבר בילדותי", כותבת גולן.

כל עוד ניתן היה לעשות זאת, התקיימה חליפת מכתבים בין שני הצדדים במשפחה, המאושרים שנמלטו לאנגליה והאומללים שנותרו בגרמניה. במבוא לספר מתארת גולן בפירוט את גלגוליהם של המכתבים – שהועברו מיד ליד בין בנות המשפחה ויורשיהן, ובסופו של דבר הגיעו בחלקם לידיה. מכתבים אלה מהווים את הבסיס, הרגשי, האינפורמטיבי ואף המוחשי לספר הנוכחי. התיאור המפורט של איסוף המכתבים מהעיזבונות שאליהם נפוצו, ואריגתם לטקסט משולב אחד, הוא מהחלקים המרתקים של הספר.

במהלך שנות השואה, כישרונה המוזיקלי של אניטה ונגינת הצ'לו שלה הצילו את חייה ואת חיי אחותה רנטה באושוויץ: במחנה ההשמדה פעלו כמה תזמורות – רובן של גברים ואחת של נשים. התזמורות קידמו את היורדים מהרכבות וליוו את הנשלחים לתאי הגזים בנגינה עליזה של מוזיקה פופולרית וקלאסית־קלה. בציניות אינסופית, נגינת התזמורת נועדה להרגיע ולהטעות את האנשים המבוהלים, ליצור מראית עין שקרנית של "חיים נורמליים", ולהקל על הרוצחים לשלוט בהמון האומלל.

למזלה של אניטה לסקר, בדיוק כשהגיעה למחנה נזקקה תזמורת הנשים לנגנית צ'לו, והיא זכתה בתפקיד. כצ'לנית היא נהנתה מבגדים טובים יותר ובעיקר מתזונה ותנאי חיים משופרים, וגם הצליחה לסייע לאחותה הצעירה רנטה לקבל "תפקיד מועדף" ותוספות מזון ששמרו גם עליה והותירו אותה בחיים.

בניגוד למריאנה, החליטו שתי אחיותיה שאחרי השנים הקשות שעברו מגיע להן להירגע ולמצוא מקום ובית חדש באירופה, שאת תרבותה ולשונותיה הכירו וידעו. אחרי מאמצים רבים ופרוטקציות הצליחו שתיהן להגיע לאנגליה ב־1946. אניטה פיתחה קריירה מוזיקלית כצ'לנית ונישאה לפסנתרן היהודי פטר ולפיש. נולדו להם שני ילדים, שאחד מהם הוא הצ'לן הידוע רפאל ולפיש.

רֶנָטָה עבדה אחרי המלחמה כמתורגמנית בשירות הצבא הבריטי בגרמניה. כשהגיעה לאנגליה השתלבה בשירות השידור הבריטי, ה־BBC. שם הכירה את בעלה הראשון, שדרן צרפתי שעבד גם הוא בתחנה. לאחר שהנישואים לא עלו יפה היא הכירה באותו מקום את קלאוס הארפרכט, עיתונאי וסופר גרמני, והם עברו לחיות בגרמניה.

"החיים היו טובים למדי"

בספר עב הכרס מנסה גולן להשיב במידה מסוימת לכמה משאלות היסוד החוזרות ונשנות באשר לגורלם הנורא של יהודי אירופה בתקופת השואה. בין השאר היא עוסקת בשאלת הזהות העצמית של יהודי גרמניה, בעיקר אלה מהשכבה הבורגנית הגבוהה, המשכילה והמתבוללת במידה זו או אחרת, כפי שהייתה משפחת אמהּ.

במכתב שכתבה לשלומית, בתה של מיכל ונכדתה של מריאנה, לצורך עבודת שורשים של שלומית בבית הספר, מתארת רנטה את המשפחה במילים אלה: "אנחנו באים ממשפחה יהודית־גרמנית טיפוסית, שמשמעה הוא שמלבד העובדה המקרית של היותנו יהודים, היינו לחלוטין משולבים בתוך העם הגרמני... הסיבה היחידה שבגללה כל כך הרבה מיהודי גרמניה (המבוגרים) לא ניצלו הייתה העובדה שהם פשוט לא יכלו לחשוב על חיים מחוץ לגרמניה. הם לגמרי נטמעו והתבוללו... היינו יהודים והיינו גאים בכך, אבל לא שמרנו על מצוות דתיות מלבד הליכה לבית הכנסת פעמיים בשנה, בראש השנה וביום הכיפורים". אניטה, אחותן של מריאנה ורנטה, מוסיפה את ההסבר הקולע ביותר: "החיים היו טובים למדי ולא נראה הגיוני שלא יימשכו כך לעד".

כאשר יהודי גרמניה כבר הבינו שהדברים מובילים לאסון – הכול היה נגדם: רוב מדינות העולם סגרו את שעריהן. אמריקה ואנגליה הציבו מחסומים בלתי אפשריים של הוכחת יכולות כספיות גבוהות כתנאי להגירה אליהן, תנאי שרוב היהודים לא יכלו לעמוד בו. וכמה יהודים יכלו בכלל לקבל אשרות יציאה מגרמניה או אשרות כניסה להיכן־שהוא? המכתבים מתארים את מסלול המכשולים שהפקידים בשגרירויות העבירו בו את היהודים שביקשו להגר – ובסוף ניתן המענה "לא אושַר!". בגרמניה פעלו אומנם "עליית הנוער" וה"קינדר טרנספורט" – אבל כמה ילדים היו בגיל המתאים, וכמה הורים היו מוכנים לשלוח את ילדיהם לבדם אל מעבר לים, לחיות בין אנשים זרים?

חלק מהמכתבים ומהנרטיב של המחברת מספרים על תנאי הקיום הקשים של הילדים שהגיעו לאנגליה: מגורים בצריפים לא מבודדים ובלי חימום בחורף האנגלי, או פיזור בבתי משפחות – חלקן לא יהודיות, אפילו של כמרים נוצריים, או במשפחות כפריות שהעבידו נערים שגדלו בעיר במשק החקלאי, לפעמים בתנאי עבודת פרך.

שיבוצם של מכתבים רבים כל־כך גורם לספר להיות עמוס ולא קל לקריאה. אפילו קריאה קשובה מאוד אינה מסייעת להתגבר על שיטפון השמות והיחסים המשפחתיים, או על המספר העצום של חברים ומכרים, וגם פקידי שלטון, בירוקרטים וארגונים שונים ומשונים. לרגעים נוצר הרושם כאילו זהו אוסף של סריקות־מסמכים וטיוטות של חוקר בארכיון, יותר מאשר ספר של ממש. אולי מוטב היה לצטט בספר חלקי מכתבים ולא מכתבים שלמים, ולשלב אותם באופן אינטגרלי יותר. זאת משום שהחלקים הקריאים והמרתקים בספר הם דווקא החלקים הנרטיביים, אלה שבהם המחברת מספרת בדרכה ובשפתה את סיפורה של משפחת אמהּ, משפחת לסקר מברסלאו. ואולם גם אם המכתבים מרובים ומפורטים מדי ואף משעממים לפעמים – הם כוללים מידע מעניין, חשוב ומפורט שראוי להכיר.